כל חיי הייתי ערבי, נולדתי כזה, לא שאלו אותי אצל אללה לאן לשלוח אותי, אבל בטח בגילגול הקודם עשיתי משהוא רע, אחרת איך נתן לי אללה להיות ערבי , מוסלמי , במדינה עם שילטון יהודי? כשהיינו קטנים לא ידענו ממש מה זה יהודים, היה ברור שהם האדונים, לבושים יפה, מכוניות חדשות, נשים גלויות. כשהייתי צעיר רציתי להיות כמוכם, רציתי גם רובה, כמו לחיילים שהיו בכפר. הם ניראו כל כך גבריים וחזקים החיילים ואצלינו הגברים, ראיתי איך הם מתכווצים כל פעם שהם עברו. אצלינו לא היו גברים, כולם ניראו כל כך חלשים על יד החיילים שלכם. בבית אבא היה חזק, אמר לכולנו מה לעשות וכולנו כיבדנו אותו מאוד. יום אחד הייתי בן 16 בערך הלכתי עם אבא בכפר, סיור עצר אותנו, אני זוכר איך הלב שלי נעצר. עמדתי שם על יד אבא שלי, היינו בדרך להביא תרופות לאמא מבית המרקחת, החייל שאל, אבא אמר ואז החייל נתן לאבא סתירה.אבא שלי לא אמר דבר, הוא עלה לג'יפ, אני התישבתי על האדמה והתחלתי לבכות. אחרי שלושה ימים אבא חזר וכבר לא היה אותו דבר, גם אני לא. הוא היה מלא כעס, הפסיק לעבוד, כמה שנים אחרי הבנתי שהוא פוטר בגלל המעצר. לא יכולתי להביט לו יותר בעיניים, אהבתי אותו אבל משהוא בכבוד שלי אליו הלך. אז,בדיוק אז למדתי משהוא חשוב מהיהודים , הבנתי שרק כוח מביא כבוד לאדם.
העסקתי עשרות עובדים ערבים בחיי, אצלינו בענף הבניה יש חיבור קיומי בין ערבים ליהודים. עברנו ביחד חוויות קשות של קיום משותף, מעצרים, השפלות, מלחמות שבהן מצאנו את עצמינו כולנו נקרעים בכאב על שני הצדדים. אבסורדים איומים של דו קיום מקומי בהם הם יודעים על החשש שלי לחברי שבמילואים ואני דואגת למשפחותיהם שבכפר. בקרים של מלחמות בהם כולנו נאבקנו כדי להגיע לעבודה ולנסות לשמור על מקום העבודה , כי ככה היה המפעל (אז היתה לי נגריה ), הוגדר מראש כבית עבור כל אלו שעבדו בו ונטלו חלק בעבודה כדי לבנות לעצמנו אי קטן של קיום משותף. כמעט 10 שנים עברו מאז שהמפעל נסגר, עם הרבה מאלו שעבדו בו אני בקשרים קבועים של חברות גם היום, אנחנו נפגשים בקווי התפר לקפה ועידכונים לפעמים רק כדי להביט אחד לשני בפנים ולזכור שאפשר גם אחרת . שאולי יש סיכוי.
|