יומני היקר שלום

תמיד אני טוענת כמה שאני צריכה אהבה וכמה לא טוב לי להיות לבד
ולא שאיני יכולה להיות שלמה עם עצמי בלי אף אחד,לפעמים אני הרבה יותר שלמה עם עצמי לבד מאשר שיכלתי להיות שלמה עם מישהו,שלמה בזכות עצמי ולא צריכה חצי שישלים אותי.
וזה קשה להיות לבד ולא כיף ,אין מי שידאג,אין מי שילטף ויגיד כמה הוא אוהב אותי,אין לי למי להעניק ואין לי את מי לחבק,אין לי את מי לנשק ולא סתם נשיקה,נשיקה מלאת אהבה .
אין לי אור
אבל כשמשהו שיכול להיות אמיתי מגיע אני איכשהו מצליחה להרוס אותו
אולי כי אני מפחדת לאהוב??
ואולי כי אני מפחדת שזה לא זה ולמה סתם להיכנס למשהו שנועד מראש לכישלון?
ואולי זה בכלל כי אני עדיין לא בשלה למשהו חדש?
ואולי אולי אולי בכלל זה בגלל שאני לא מסוגלת יותר לאהוב?
ואולי הוא בכלל רוצה רק דבר אחד???
ואולי אולי אולי...כי אני בכלל מפחדת להיפגע???
אז כן כל אחת מהתשובות הללו נכונה
אני מפחדת מכל אותם הדברים האלו וכמה שאני רוצה משהו טוב אני פשוט לא מסוגלת כרגע לתת לעצמי אותו.
אני מודה ומתוודה



מרגישה וכמעט נוגעת באהבה אבל עוד אכזבה...
"מגיע לך קצת יותר מהיופי שאין לך אופי לזה"

"אם לא היא אז אף אחת יותר טוב כלום מכמעט"
ויצאתי לעוד דייט נתתי עוד צ`אנס לאיזה יפיוף אחד שלמד איתי,אחד חמוד כזה מדליק מסוג הבחורים כשכשאת יוצאת איתם אז כולן סביב מסתכלות,לא הטיפוס שלי ,אני לא אחת של יפיופים כאלו,ישר שללתי באתי לדייט בניסיון להרוס ,זה היה בתת מודע שלי איך להרוס את הדייט כדי שלא אצטרך להתחיל שוב לחשוב ולהסתבך עם עצמי ולהחליט ,אז פשוט החלטתי שיותר קל ועדיף לתת לו להחליט,
והופ כמה טוב לי שהוא החליט ככה ,אני מרגישה טוב עם זה ,
ואז בא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד..
וכולם רוצים שאתן להם צ`אנס ונותנים לי את הסיבות הכי טובות למה כדי לי לנסות ואני כל דבר הצלחתי להפוך למשהו שלילי,
אלו המגננות שלי ככה אני בנויה ולא הכרתי את זה,לא הכרתי את עצמי כזו
אני לא הייתי כזו,עד לפני 4 חודשים הכל היה שונה,אני הייתי שונה.
אהבתי את עצמי,הייתי שלמה עם עצמי,עם הבחירות וההחלטות שלי
אבל משהו השתנה .


אני לא אוהבת את הדייטים האלו אני לא אוהבת את המשחקים את הפוזה,את זה שכל אחד שיוצא איתי כבר חושב שהוא מכיר אותי הכי טוב בעולם,לא אוהבת את החיזורים ולא את הנשיקות הסתמיות שמחפשות כל כך את הרגש הזה שלא קיים בהן וכמה שהנשיקה תהיה טובה בלהט הרגע ומלאה בכל טוב
היא פשוט לא תהיה מה שחשבתי זה פשוט לא מרגיש את מה שאני רוצה
להרגיש.

מדפדפת עד קצת אחורה ונזכרת בתוקפה הארוכה שנכתבה על כל כך מעט דפים השאר נצור אצלי בלב במקום שאף אחד אינו יכול למחוק ובכלל את ההרגשה איתו לא ניתן לתאר במילים.
כרגע רק הוא אצלי בלב
הוא כתב עליי משהו ,קראתי ,הייתי קצת המומה,
קראתי שוב ולא הפסקתי לבכות,הדמעות לא פסקו ונרדמתי עם קצת הדמעות.
לא סתם תמיד אומרים שרק כשמשהו טוב נעלם לומדים להעריך אותו באמת.


מרגישה כמו על הליכון במכון כושר שהחליט שלא מפסיק לעבוד ואני מנסה לעקוב אחריו ולהשלים את הפער,לא עוצרת לרגע לחשוב אם אולי פספסתי משהו שיכל להיות טוב,


"חבל שהמים לא דומים לשמים בכלל"
לפעמים הלב פועם בהתרגשות שההיגיון לא מבין,וככה אני רוצה להרגיש,לא ביקשתי הרבה,לא ביקשתי נסיך על סוס לבן ולא שיעשה אותי הנסיכה,
אני רק רוצה להתאהב,לפתוח את הלב ושיוכל להכיל עוד אהבה אחת ,לא יותר.



תוהה מתי יסתיים המסע..
"ואולי במקרה יגמרו החיפושים ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת חיים"

להתראות,
(עד לדייט הבא)