כעת מלחמה. צודקת.נמשכת.דור קיים של הנהגה טרוריסטית מוחלף. דור חדש של ילדים נחשף.יוזמות פיוס תמיד טובות. הנה אחת ממש טובה וקלה לישום - מרכז פרס לשלום ידאג להפצה ( כרוזים מהשמיים) של סיפור ילדים עכשווי בעברית ובערבית בשדרות ובעזה. 

היום בבוקר כשאמא התעוררה,הרגשתי

שמשהו קרה.

אמא התנהגה בצורה שונה.

שמעתי בטלויזיה שקוראים לזה חרדה.

היא פשוט נורא מיהרה ודלגה על הנשיקה.

היא סיפרה לנו שהבוקר לא אלך לבית הספר

ואחי הקטן לא ילך לגן.

כמובן שמיד עלה חיוך על פניי ושאלתי -" למה?"

אמא הרצינה פנים ואמרה בקול שמח - "המבצע החל."

"מבצע?" -  שאלתי לא מבינה.

אמא אמרה שהמבצע של הצבא עוזר להלחם באנשים

הגרים מעבר לגבול, שם בעזה.

"הם רוצים לפגוע בנו ואינם מוכנים לשלום." ואז הוסיפה - "כלומר עדיין לא מוכנים."

"לכן הם יורים עלינו טילים שקוראים להם קסאמים. הטילים האלה

משמיעים רעש חזק כשהם  פוגעים באדמה."

בעודה מסבירה, נשמעה אזעקה כמותה לא שמעתי בחיי.

האיש אמר בקול גדול - "צבע אדום" ואף חזר

ואמר " צבע אדום " במשך המון זמן.

רצנו אמא אני ואחי הקטן אל החדר המוגן בבית שלנו.

החדר המוגן הוא חדר העבודה של אבא -" זה לא

מוזר?" אמרתי לאמא. "חשבתי שזה חדר העבודה של אבא."

אמא הסבירה לי שהקירות בחדר הזה עבים

וחזקים יותר משאר קירות הבית.

ושוב עלה חיוך על פניי.

כעבור כמה דקות יצאנו מחדר העבודה של אבא -

"התבלבלתי - מהחדר המוגן" וציירתי יונה עם עלה של זיית ,

ויצרתי צורה של מטוס נייר.

"אני מקווה להעיף אותו אל הילדים בעזה"

"ואולי יום אחד", כך אמרתי לאמא - "אוכל לשחק גם איתם".