המילה 'תוצאות', מעוררת בי מייד מחשבות וזכרונות על כל מיני תוצאות רצויות ורצויות פחות שקבלתי בחיי. תוצאות של תחרות ריצה, תוצאות של מבחן, תוצאות של בדיקת דם, תוצאות של בדיקת הריון ועוד המון תוצאות. וכשאני עוצמת את העיניים אני רואה גרפים, תרשימים, דוחות ומספרים. כל מיני כלי מדידה, ערכים מספריים. ובגוף יש בי הרגשה של חוסר נוחות, ציפייה דרוכה, התרגשות...
היום אני מוצאת שכמעט כל מאמן או בית ספר לאימון, מדגיש את הנושא, גם כשהתחום העיקרי הוא אימון עסקי. זה כל כך משמח שאפשר לרצות ולהתפתח בתחומים שאי-אפשר למדוד אותם כמותית, אלא רק איכותית.
יש משהו בשלושת המרכיבים הללו: Being (תחום ההוויה, מדבר במילים וביטויים של רגשות, בלבול, ספק, אכזבה, שביעות רצון), שמוביל ל-Doing (תחום העשייה שמדבר בשפה של פעולות : עשיתי, בניתי, הלכתי, בצעתי), שמביא ל-Having (תחום ההישגים, תוצאות שיכול לדבר במושגים חומריים, פיזיים, מדדים כמותיים, כמו יש לי בית חדש, מצאתי בן-זוג, מקום עבודה חדש, 50,000 ש"ח בבנק), שיוצר תהליך דינמי מתפתח.
מכיון שהמודל הוא מעגלי, הרי אפשר להתחיל להתבונן בו מכל נקודה שהיא (אני משתמשת במודל הזה גם ככלי איבחוני, וגם ככלי תיאורטי, שמסביר תהליך צמיחה אישית): ישנם מתאמנים שיודעים היטב להגדיר מה יש להם, מה הם השיגו בחיים, רבים אחרים יודעים לתאר מה הם עושים כל יום, וישנם גם אלה שמתארים היטב איך הם מרגישים. בכל אחד מאיתנו קיימים שלושת סגנונות הקיום, אך בד"כ יש סגנון קיום מסוים, אופייני ודומיננטי.
הרעיון באימון, שהמצב הרצוי הוא איזון וזרימה בין מצבי הקיום השונים כשכל מצב קיומי מוביל לשלב הבא. נקודת המוצא, והאמונה האישית שלי, היא שה- Being הוא נקודת המוצא, אך אין זה מפריע לי לאמן אנשים על פי האג'נדה שלהם. לדוגמה: אני יודעת שיש לי בית קטן ומוזנח (Having) זה גורם לי להרגיש במתח, חוסר שביעות רצון, אני "שווה פחות" (Being) וזה מוביל אותי לעבוד יותר קשה, להרוויח יותר כסף, לחסוך בהוצאות, (Doing) כדי שאוכל לעבור לדירה גדולה יותר (Having), ואז ארגיש רווחה, שביעות רצון וכו'. הגעתי שוב ל-Being חדש, ונוצרת מעין ספירלה נפתחת, שלא בכדי מסמלת צמיחה אישית.
אצל אדם תקוע, המודל יכול להיראות אחרת, לדוגמא: יש לי בית קטן ומוזנח, (Having), אני מרגיש מתח וחוסר שביעות רצון, (Being) אז אני נשאר יותר זמן בעבודה, רב עם אשתי על הבזבזנות שלה (Doing ), ואז אני מרגיש עוד יותר במתח, ומדוכא. זה אותו Being או מצב פחות רצוי ואז זאת ספירלה הולכת ונסגרת.
לעיתים קרובות כשמתאמן חוזר ואומר ומתעקש שהוא לא יודע מה הצעד הבא, ציור הספירלה באופן טבעי וזורם מביא אותו לפעולה שתביא אותו להישג הרצוי, שתשפר את הרגשתו, שתביא שוב לפעולה וכעת עם יותר אנרגיה, שתביא להישג גדול עוד יותר, שתשפר ותעצים את ההרגשה הטובה ואז יש את האור הזה בעיניים, שלפעמים מצטרפות אליו דמעות, והגילוי של האדם "אני מסוגל" "אני יכול" "אני מאמין ביכולת שלי". מתאמנים הולכים הביתה עם כלי שיכול לשרת אותם בכל כך הרבה תחומים, שמגביר את תחושת המסוגלות, והניהול העצמי היעיל והאפקטיבי.
המדד הוא גודל החיוך שאתה מחייך לעצמך בבוקר במראה ואומר: "איזה כיף לי שאני אני".
|