קָטַפְתִּי תַּפּוּזִים וְהֵכַנְתִּי לָךְ מִיץ טָרִי לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר. אַתְּ הָיִית יָפָה, כְּהֶרְגֵּלֵךְ, וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי. וְהַכָּתֹם עַל שְׂפָתַיִךְ נִצְנֵץ, כְּמוֹ עֵינַי. קָטַפְתִּי תַּפּוּזִים לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר. שֶׁלֹּא כְּדַרְכִּי, הָיִיתִי מְרֻחָק בַּמָּקוֹם וּבַזְּמַן וְהַכָּתֹם... כְּבָר מָלְאָה הַכּוֹס, זֶה לֹא הַזְּמַן לְהִצְטַעֵר, וְלֹא לִכְעֹס. קָטַפְתִּי תַּפּוּזִים, זֶה הַזְּמַן לָלֶכֶת, לִפְנֵי שֶׁהַמִּיץ יָבַשׁ עַל שִׂפְתוֹתַיִךְ כְּבָר הָיִיתִי בְּמָקוֹם אַחֵר. |