סיפור זה נכתב על ידי כותב אלמוני בשם נחשון בן דוד אך ראוי להיקרא שוב ומעט ללמוד על קדושת הארץ קדושת האדמה ..וכמו שאומרים במחוזותינו יגעת מצאת תאמין..חיפשתי נברתי ובעזרת חבר מתפוז בשם שמוליק דגן מצאתי את הסיפור והוא מוגש לכם באהבה... 

"אז - בבית הספר, על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה....."(לזמזם עם מנגינת השיר.....)

והאיכר מפסיק לחרוש ומסתכל סביב, מלוא כל האופק, ופורש מפית לבנה על האדמה השחורה, ומוציא מצרורו פיתות וזיתים שחורים, שמן זית וחריץ גבינה, ויושב לסעוד עם בנו הקטן.

והאיכר אומר לבנו: "תסתכל סביב, יא איבני, ותראה את האדמה השחורה והטובה, על בריכות המים ועדרי הצאן; כל זה שלנו,וגם הכינרת, והגליל, והתבור, והג´רמאק, וואדי ערה.

פעם גרו כאן יהודים "ציונים", והם בנו כפרים וחרשו את השדות ואהבו את עבודת האדמה והפריחו את השממה, ושרו "אדמה אדמתי", וכבשו "דונם ועוד דונם, ורגב אחר רגב". 

והבן מסתכל על האיכר בעיניים שחורות וגדולות ושואל: "יא אבויה, ומה אנחנו עשינו?"

האיכר חופן גוש אדמה שחורה בידו הגרומה והמיובלת, וגרגרי עפר מחליקים לאיטם בין אצבעותיו: "אנחנו, יא איבני, נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את האדמה שלנו.

מאה שנים נלחמנו בהם,אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להלחם ולמות בשבילה; והם הקימו כפרים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבני. "מדינה ציונית"; ואותנו הם גירשו ובכפרים שלנו הם שמו ציונים; ולא יכולנו לנצח אותם במלחמה". 

"לאן הלכו כל היהודים אם הם היו כל כך חזקים, וגם ידעו להלחם בשביל האדמה ולמות למענה?" 

האיכר מחייך לתוך שפמו ומגרש זבוב טורדני מעל עינו ועונה לאיטו: "הרוח לקחה אותם, יא איבני, הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים.

פתאום נמאס להם מהמלחמה ונמאס להם מהאדמה, והם רצו "שלום", ולא רצו יותר להלחם בשביל האדמה; ושלא ימותו יותר החיילים שלהם במלחמה.

" "בחיאת אבויה!! רק שלום בלי אדמה? מה יעשו היהודים רק עם שלום ובלי אדמה?" 

 "וואלה נעשו מג´נונים היהודים ורק שלום עניין אותם,והאימהות של החיילים הגיבורים שלהם יצאו לרחובות ועשו הפגנות, וצעקו שהן רוצות את החיילים שלהן בבית ולא במלחמה, ושלא שווה למות בשביל האדמה. ואנחנו, יא איבני, נתנו ליהודים את מה שהם ביקשו, נתנו להם שלום." 

"אז לאן הם הלכו, יא אבויה, אם נתתם להם שלום?" 

"נתנו להם שלום והם נתנו לנו אדמה, כל פעם קצת; והם היו מבסוטים ואנחנו היינו מבסוטים, אינשאללה. והיום כל האדמה שלנו וכל השלום שלהם." 

"את כל האדמה הם נתנו לכם, יא אבויה? לא השאירו לעצמם כלום?"  "כמעט את הכל, יא איבני, יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים אבל למי זה איכפת? בעוד כמה שנים גם את זה הם יתנו."  

"איך נתנו, יא באבה? איך נתנו היהודים את כל האדמה?" 

"בהתחלה באו המצרים והראיס שלהם דיבר בפרלמנט של היהודים; ומרוב שהוא היה נחמד ליהודים אז הם נתנו למצרים את כל האדמה שהם ביקשו, ואחר כך בא הראיס של פלשתינאים ועשה עם היהודים הסכם, קראו לו "הסכם אוסלו", ונתן ליהודים שלום וקיבל מהם את כל האדמה שהיתה להם בהר.

ואחר כך באו הירדנים ונתנו הרבה שלום וקיבלו מעט אדמה, ואז באו הסורים, יא איבני, והיה להם ראיס - אחלה גבר שבגברים, אללה ירחמו – והוא בהתחלה רצה אדמה בלי לתת שלום, והיהודים אמרו שבלי שלום אין אדמה.

אז בסוף הוא הסכים להיות נחמד ונפגש עם הראיס של היהודים, ואז היהודים התחילו לאהוב את הראיס של הסורים כמו שהם אהבו את הראיס של המצרים והירדנים, והם נתנו לו את כל הגולן וקיבלו ממנו את כל השלום." 

"וזהו יא אבויה? ככה קיבלנו את כל האדמה ונתנו ליהודים את כל השלום?" 

 "לא איבני, עדיין לא; אחר כך באו הערבים מהנגב ומואדי ערה ומהגליל, וביקשו גם הם קצת אדמה, בשביל שתהיה להם "אוטונומיה" מוסלמית כמו שליהודים יש מדינה יהודית. הם הלכו לאו"ם ומצאו החלטה ישנה שקראו לה "תוכנית החלוקה", ואמרו שאם הערבים נותנים שלום ליהודים אז מגיע להם לקבל אדמה, כי מתי שהאו"ם חילק את הארץ בין היהודים והערבים היהודים הסכימו והערבים לא הסכימו, ובגלל זה פרצה המלחמה הגדולה.

אבל עכשיו הערבים כבר היו מוכנים להתחלק, והיהודים כבר רצו שלום יותר מאדמה, אז הם נתנו לערבים את האדמה בגליל ובואדי ערה ובנגב, ובא "שלום על ישראל". 

"וואלה אבויה, זה ממש מעניין מה שאתה מספר; לנו סיפרו בבית הספר שהיהודים היו תמיד רעים ורצו רק להרוג את הערבים ולקחת להם את האדמה." 

"פעם חשבנו ככה, יא איבני. אבל היום אנחנו יודעים שטעינו; היהודים רצו את האדמה שלנו רק בשביל לקבל את השלום, והם בכלל לא אוהבים את האדמה, והם כבר לא אוהבים לחרוש ולזרוע ולקצור; הם אפילו שכחו מי היו ה"ציונים" שפעם בנו כפרים ו"הפריחו את השממה", ונלחמו על האדמה וקראו לזה "כיבוש האדמה", ושרו: "אדמה אדמתי....". הם כבר לא אוהבים "עבודה עברית" ולא את "כיבוש השממה". הם הפסיקו לקרוא לאדמה ,מולדת" והם קוראים לה "נדל"ן". וכמה שה"נדלן" יותר קרוב לחוף הם יותר אוהבים אותו, כי הוא נותן להם יותר כסף.

וגם כן האמריקאים נתנו להם הרבה כסף בשביל שהם יתנו לנו את האדמה וילכו לגור ב"נדלן" על החוף." 

 "ומתי תיקח אותי לראות את היהודים שגרים ב"נדלן" על החוף, יא באבה?" 

"פעם אני אקח אותך יא איבני, לראות את הבתים הגבוהים של היהודים על החוף ליד הים. ועכשיו תסתכל סביב ותראה את החרמון והכינרת והתבור והג´רמאק ותדע שכל זה שלנו, כי כל זה אדמה,ותזכור שאדמה זה הדבר הכי יקר מה יש לבנאדם, יותר יקר מאישה שלו, יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום.

אדמה, יא איבני, זה יקר כמו שלום בשביל היהודים, ואנחנו, יא איבני, כמה נלחמנו ביהודים; מאה שנה נלחמנו בהם, וכמה דם נשפך, יא חראם.

ולא ידענו שכל מה שהם רוצים זה שלום במקום אדמה.

אבל לא נורא, היום ליהודים יש שלום ולנו יש מולדת, וכולם מבסוטים." והאיכר קם לאיטו, אחז בידו את מחרשתו, והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה, תוך שהוא מזמזם לעצמו: "בילאדי בילאדי.....". 

כי "צריך לעבוד את האדמה כדי שתיתן יבולה בעיתה",  כי "האיכר יצמיח לנו לחם". 

נחשון בן דוד.

(לא יודעת מי זה ולפי השם זהו בוודאי "שם עט".)