מאז פרוץ המלחמה, אני בוכה את בכי האמהות.

את בכי האבות.

סוג של תפילה שקטה.

הורים גיבורי על. 

הטלוויזיה, למרות כל הצנזורה, מראה יותר מדי

ואני כמו מכורה, לא מרפה. לא סוגרת,

כאילו הצפייה שלי שומרת עליהם.

שלא יכנסו, שלא יכנסו,

מילמלתי כל השבוע, שיכנסו בהם מהאויר,

שישמרו לנו על החיילים.

זאת מלכודת של אש. שלא יכנסו.

הם נכנסו, יודעים את משימותיהם, חדורי קרב.

מטרתם אחת - לשמור עלינו. להוריד מכוחו של האוייב,

להסיר את האיום מדרום הארץ.

בשידור ישיר רואים בטלוויזיה את האש, את החיילים,

שומעים את קולות הארטילריה.

אלוהים שומר, אלוהים שומר, אני ממלמלת.

מנסה לשמור על אופטימיות,

על שגרת חיים שפוייה. כלום בעצם לא השתנה.

ברדיו מדברים על התחממות בגיזרת הצפון. זה כבר קרוב.

רק מנעי קולך מבכי

ועינייך מדמעה

כי השער יפתח לו

יבוא בו בסערה

כשישובו לגבולם

היו היום ילדים מהדרום בגן. הילדים אירחו אותם כל כך יפה.

עשינו תרגיל כניסה לממ"ד ואני חושבת לעצמי

כמה פעמים במשך שנותי בחינוך,

כבר נאלצתי לדבר עם ילדים על מלחמות, על טילים.

בשיחה שהיתה לנו לפני התרגיל, נזכרו הילדים באזעקות

שהיו אצלינו לפני שנתיים.

הם בסך הכל בני 5-4 והנה הם זוכרים היטב.

סוג של טראומה שהם מדברים עליה בחיוך,

כי הרי מלחמה זה כמו פאואר ריינג'רס,

יש טובים ויש רעים והטובים תמיד מנצחים את הרעים

עם איזה כוחות על.

ואני מונעת קולי מבכי

ועיניי מדמעה

אלוהים רחם על ילדי הגן.