בשיחה ארוכה עם המנהלת שלי, היא הפכה את השריטות שלי למשהו כמעט הגיוני. איזה תענוג זה לשמוע שמישהו מבין בדיוק למה אני מתכוונת כשאני מתארת את רגעי הקסם עם התלמידים. אפשר לעבוד שעות ארוכות, עבודה סזיפית, אנחנו קוראות לה  "להתמנן" (מלשון תמנון), כי צריך לזגזג בין ילדים שונים, עם בעיות אחרות, ורמה שונה באנגלית  - שיושבים באותה כיתה. אפשר לשמוח כשרואים ילד שמצליח להתקדם, אבל שום דבר לא ישווה לרגעים הקטנים האלה, בהם הם רצים אלי להראות לי שקיבלו ציון טוב במבחן שלא קשור אלי, או לשמוע תלמידה אומרת לי, שעכשיו, שאני מלמדת אותה, חזר לה הביטחון והיא מאמינה שתוכל להצליח. את הילד הזה, שמשהו רע קורה לו והוא בא לדבר איתי כי אצלי הוא בטוח. או הילד, שקיבל ממני משהו קטן לחנוכה, ואמר לי תודה פשוט לאורך כל היום, בכל פעם שפגש אותי. אז כן, אני מבינה שזה סוג של התמכרות, ושצריך לשמור על הגבול הדק ולא ללכת לאיבוד. אבל אם המחיר הוא לשנות משהו קטן לטובה אצל מי מהם - שווה לי.

קוראים לי *תמר* ואני מכורה.

:-)