התקפות על חיבורים 

בעקבות ביקור בתערוכתה של מיכל היימן בביתן הלנה רובינשטיין ופגישה עימה

 את הביקור בתערוכה התחלתי בצפייה בוידאו שנמצא בקומה למטה, שמתאר סיפור מקרה של טיפול של פרויד וקתרינה, שנערך באופן בלתי מתוכנן בגובה של 2000 מ' . ה"מקרה", הוצג על-ידי האמנית, כאשר היא מביאה הן את גרסת המטפל והן את גרסת המטופלת, באופן שווה, תוך שהיא ממחיזה את דמויותיהם באמצעות מסכות נייר עם תמונותיהן וחורים לעניים. הדבר יצר פער אירוני בין הנושא הכבד וטון דיבורה הענייני והרציני של האמנית, לבין ההצגה החובבנית והמשעשעת. (על עבודת הוידאו הנוספת באותה קומה, שאורכה כשעה ויתרתי).לא היה לי פשוט לצפות בסרט לאורכו, בשל הישיבה הלא נוחה, האנשים שבאו והלכו, וצלצולי הפלאפונים. (אני לא אכנס פה לביקורת שיש לי על הקרנת וידאו ארט במוזיאון). למרות אי הנוחות, התוכן ואופן הצגתו הצליחו להשאיר אותי במקום. השאלה הראשונה שעלתה בליבי, בהקשר לסרט, לא הייתה האם זו אמנות, כיוון שמצויה אני בשדה האמנות של זמננו, זה נראה כבר מובן מאליו שגבולותיה של האמנות רחבים ומתוחים לכל עבר. שמיכת האמנות מכסה תחתיה גם דברים ביזרים ועמומים מאלה, אם כן מדוע בכלל לשאול, האם הרצאה על מקרה טיפולי, אשר מוצגת על-ידי אמנית, היא אמנות או לא. המחשבה השנייה שעלתה בליבי, היא איך אני מקבלת את הדבר כמובן מאליו. כיצד קרה, שהשאלה הראשונה אותה ישאל כל צופה לא מיומן, אפילו לא עולה בדעתי. את המחשבה השלישית לא הספקתי לחשוב, כי מיכל הגיעה והתחילה לדבר ברצף.  מיכל עמדה מולי ומול הקבוצה אליה השתייכתי ודיברה על עבודותיה באופן רהוט ומנומק. אני מודה שאני עצמי לא יכולתי להקשיב באופן רציף. במבט ביקורתי, ביקשתי "לתפוס" את העבודות כאינטלקטואליות מידי, דידקטיות מידי, אלא שלא יכולתי שלא לקבל בעיטה היישר לבטן הרכה שלי. החיבורים, בהם התקיפה מיכל, שיחקו תפקיד מוצלח. הרגשתי, שאני מאמינה. אני מאמינה לעולם החיבורים של מיכל, שממשיך ומהדהד בראשי ומתחבר לעוד ועוד חיבורים."מתקפה על חיבורים" היא תערוכה אינטליגנטית ומעוררת מחשבה. אני לא יכולה להגיד שעברתי חוויה אסטטית טהורה. העבודות הן מעניינות והיופי שלהן נוצר במחשבה עליהן ובחיבורים האסוציאטיביים שהן מייצרות, בינן לבין עצמן, בינן לבין הצופה, בין הצופה לעצמו ועוד ועוד. ההצבה של העבודות או ההגשה שלהן יותר מכל משרתת את המטרה הרעיונית ומנסה להעצים את פעולתה על הצופה, אם על ידי המימדים הגדולים וההפקה המושקעת ואם על ידי החשיבות והרצינות בה הן מוצגות. 

 חיבור אישי – מחשבות אסוציאטיביות בעקבות "מתקפה על חיבורים"

הגעתי לתערוכה, בין השאר, כתלמידה לתואר שני בחינוך ואמנות דרך קורס שעוסק בסוגיות עכשוויות בחינוך לאמנות. ממקום זה עוררה התערוכה כמה שאלות, התחושה שלי היא שהחיבור של היימן לעולם האמנות אינו מובן מאליו ואף על פי כן היא מייצרת עמדה ויזואלית בה לוקחים חלק רעיונות ודימויים. אני מרגישה ששפת האמנות איננה שפת האם של היימן, אף על פי שהיא שולטת בה היטב או במילים אחרות העיסוק והטיפול בדימוי והמחשבה על הדימוי כמו גם האינטלקט והרגש, כל אלה שחקנים במגרש של היימן. משחק אמיתי שמפגיש כוחות חזקים ומעמת ביניהם.

הרחבת גבולות האמנות, מרחיבה את גבולות הדיון אודות האמנות, שלא לומר מייצרת אותו. מכאן גם תחום החינוך לאמנות הולך ומתרחב. חינוך משמעותי לאמנות, אינו יכול להישען על התנסות חווייתית בחומרים, שכן המחשבה והרעיון היא חלק אינהרנטי בו. האמנות בין אם היא שפה, דרך של ביטוי, הבעה או אפילו רעיון, הדימוי הנראה תמיד יישאר הגיבור שלה.

הי הופ