יומים של מלחמה קרקעית מתרחשת בארץ. חיילי צה"ל כובשים את עזה.

ההרגשה למי שהיה רגיל להיות בחזית ממש מוזרה.

מגלים את שונאי ישראל היושבים בקירבנו (גם פה בקפה) כאילו זהו יום חגם.
היום בשעת צהריים התקשרתי למפקד הפלוגה ושאלתיו מה קורה מתי תורנו?
גם מפקד הפלוגה לא ממש יודע יש הערכות אבל נשמור אותן ביני לבינו. 
בפעם הראשונה בחיי הבוגרים אני רואה מלחמה ישראלית בטלביזה, זו הרגשה מיוחדת.
כאשר את מגויס אתה כל הזמן עסוק בלהתכונן למצב / הפעילות הבאה, העיתונים מדברים על הזמן על מלחמה, בטלביזה גם. כאשר אתה מתקשר לחבר שנשאר בערוף הוא מייד שואל אותך נו מה קורה איך מסתדרים.
ההרגשה הנותרת אצלך הינה כי כל המדינה חשה אותו דבר. אומנם אני בחזית אבל זה ייתרון כי החיים של כולם קופאים בעורף ומחכים רק ללוחמים אשר ינצחו את המלחמה וישובו הבייתה. 
ההרגשה ללוחם בעורף הינה ממש שונה, אני עובד במשרד עורכי-דין מצליח (אני אישית עוד לא רק המשרד) יושב לי במגדל רב קומות ביום טוב רואה את הארובות של חדרה ועד אשדוד בדרום. במדינה יש מלחמה והעורף עולם כמנהג נוהג.
אני חייב להודות שברגע הראשון לא אהבתי את ההרגשה הזאת, של חברי שם בחזית ואני אוכל צהריים במסעדת מארבאו (אחלה סטייק ומנת חצילים ראשונה), בעוד שם אוכלים מנות קרב נוראיות. 
במחשבה נוספת אני חושב, שזה שאני יושב לי בת"א אוכל במסעדות טובות, חי חיי שיגרה רגילים לחלוטין, הינה הניצחון האמיתי שלנו.
אולם הייתי מעדיף להיות בחזית, ולהרגיש יותר תורם, אבל טוב לדעת שכאשר יש מישהו בחזית אלו שבעורף יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.  

כן כל אותם שונאי ישראל הכותבים בפורומים השונים וגם פה בקפה גורמים לי להקיא. אבל בעיקר להקיא בגלל הצביעות. אני דמוקרט ומאמין בחופש הדיבור וההפגנה ושלכל אחד מותר שתהיה לו דעה גם אם היא שונה משלי, אבל הם דמגוגים פשוט כך, וחוסמים את כל אלו אשר כותבים נגדם תגובות.

על כן הריני יותר בקמפיין מקומי פה בקפה ולתת להם כוכבים אדומים.