0

0 תגובות   יום שני, 5/1/09, 21:50


כידוע, על פי דיאטת האושר של בק כל יום אני אמורה לקחת על עצמי סיכון. היום לא ידעתי איזה סיכון לקחת על עצמי. רציתי משהו שקשור בכך שאני מלמדת וקצת נמאס לי. משהו שישנה במעט את שגרת ההוראה (לעשות דבר אחד אחרת). בסוף החלטתי לקחת איתי את הכלבה לאקדמיה. זה גם הפחיד אותי וגם שימח אותי – גם סיכון וגם פינוק. יותר מזה זה גרם לי לאחר ביותר מחצי שעה בלי אפשרות להודיע על איחור (זוכרים שאני דייקנית, ואפילו יותר נכון לומר מקדימנית, כרונית) כך שהצלחתי להינות גם מדקנדס אלוהי (לעשות ההיפך מסגולותי), ולא רק פעם אחת אלא פעמיים כי המזכירה אמרה שאסור להכניס כלבים לבניין ואני תמיד כל כך בסדר ולא עוברת על החוק. 

הלכנו ברגל את כל הדרך מקרית יובל למרכז העיר. לקח לנו כמעט שעתיים, כך שהרווחנו בזה גם קצת כושר. הלכנו דרך גן הצבאים (למי שלא ירושלמי, מדובר במתחם הזוי בין כבישים ראשיים ושכונות שמשמש כשמורת טבע לצבאים). כבר זמן רב שלא הצלחתי לראות שם אף צבי – הם מסתתרים היטב. אבל היום, ממש כשלושה מטר משמאלנו זינק צבי והתרחק מאתנו מנתר. נראה לי שהכלבה לא הספיקה אפילו לשים לב לקיומו.  

בין הסטודנטים הכלבה הלכה אמנם עם זנב שפוף אבל כמה מהם הצליחו ללטף אותה בלי שהיא תאיים עליהם. קיבלנו הרבה תשומת לב, ומחמאות (שכחתי לציין שבדרך כלל אני נחבאת אל הכלים) ויכולתי להשפיל את מבטי לעיניה החומות כל פעם ששותפי להוראה האריך בדיבורו. כפי שרואים חזרנו עייפים אך מרוצים.

 

דרג את התוכן: