אני בוחר הופעות כמו שגברים בוחרים אישה.

סביר שאהנה וממילא אין לי בסיס מספק לקבלת החלטה נכונה, אז אני קל איתן ובוחר באופן מקרי, חיובי ומפרגן.

אקראית, רנדומלית, לפי זמן ומקום, שעה, שמועה, לעיתים שמיעה, הרגשה, הבטחה. עם הרבה אהבה.

בדיוק ככה הגעתי להופעה של עמירם ב'תמונע' בשנה שעברה.

באתי חף מציפיות וגל צלול של פופ-רוק שהגיע מעבר לים, לימים, שטף אותי ממקומי, חילץ אותי מכסאי, העמיד אותי על רגלי ויותר. 

 כשהלהקה מינוס עמירם רק עלתה לבמה, הם נראו כחבורה שלא הייתי רוצה לפגוש בניו-יורק בלילה בסמטה אפלה.

זוכרים? מעולם לא שמעתי תו של עמירם והדימיון עבד שעות נוספות.

אבל כשהצליל הראשון בקע הכל השתנה (בפעם הראשונה). זה היה כל כך מפתיע, שהסתכלתי מסביב לראות איפה אני נמצא. כן, ב'תמונע'.

אחרי רגע עמירם עלה ואני כבר הייתי קהל שבוי. מאוהב. ושוב הכל השתנה, כי עמירם לא נראה עמירם ובטח שלא נשמע עמירם. תיכנסו ל-my space שלו ותראו.

 מלודיות ממיסות, שמטיילות בין בלדות פופ בריטיות לרוק אמריקאי מהוקצע, עיבודים עשירים, שירה מדויקת, כינור נפלא של אמילי בנט (מאיזו ארץ פלאות היא באה?), שהצטרף למבנה היציב של זמר-תופים-גיטרה-בס-זמרת מלווה.

 הכל היה שם בשבילי. פועם, הולם, עוטף, מלטף.

הרגיש כאילו הוזמנתי לבית של משפחה שמתאמנת כבר 20 שנה וכשהגיעה לשלמות, בחרה לשתף אותי (טוב, אותי ועוד כמה) בחוויה.

אחרי כמה ימים (עוד הייתי בתנופה מההופעה) קפצתי לראות אם הפלא הזה משתמר גם בהופעה אקוסטית וככה גיליתי, שה'סאב קוץ' מילגה' הוא מקום חיובי מאוד להופעות קטנות ושעמירם זו הופעה גדולה.

הפעם השלישית היתה לא פחות טובה. ככה זה כשמדובר באהבה.

אפילו (אני קצת מתבייש, אבל בכל זאת אאלץ להודות ש) קניתי את החולצה, כי קשה מאוד לא להתאהב בחבורה הזו שחוגגת על הבמה.

בשבוע הבא עמירם חוזר (איפה הוא היה?) והפעם ללבונטין 7 ואני כבר חורש את הדיסק.

ואם, נגיד, 20 איש ישירו איתו בהופעה את הפזמון של forgiveness או של allright, אני משוכנע, שדברים מדהימים יקרו בעולם באותה שנייה. 

http://www.youtube.com/watch?v=5aMLak-Ibxg&feature=related