| "If the highest aim of a captain were to preserve his ship, he would keep it in port forever."
תומס אקוינאס חי במאה השלוש עשרה, בתקופה שבה תרבות המערב החלה לצאת מחשיכת ימי הביניים ולגלות מחדש את המדעים, בתקופה שבה קמו האוניברסיטאות הראשונות והחלו להרהר מחדש בחוכמת יוון העתיקה, וכתוצאה מכך נקלעו לשאלות על הפער שבין הרציונל והאמונה. כומר, תיאולוג ומשכיל במדעים של תקופתו, תומס אקוינאס ניסח תשובות פילוסופיות ותיאולוגיות לפער הזה, ועשה זאת טוב כל כך עד שהכנסיה הקתולית השתמשה בהן במשך מאות שנים כגישה המקובלת לפתרון שאלות מסוג זה. למעשה, רק החידושים בפיסיקה בתקופתו של ניוטון הצליחו לערער על ההגמוניה של כתביו, שנמשכה כארבע מאות שנים.
קצת מוזר, אולי, שדווקא האיש הזה, שנולד באיטליה והתחנך בצרפת, ולא ידוע לי שאי פעם הפליג בים, ניסח את הציטוט שהבאתי כאן. ציטוט שמשמש באינספור מאמרים ונאומים העוסקים במנהיגות.
יצא לי בחיי לעמוד כמה פעמים על כנף הגשר של אוניה באותו רגע מיוחד שבו עובדי הנמל מסירים את הכבלים מה"פיתות" (אותם עמודים שחורים על הרציף שסביבם מונחים הכבלים) ומשליכים אותם למים. רגע כזה שבו האוניה פתאום אינה קשורה עוד ליבשה, והופכת לישות עצמאית, חופשיה. עמדתי גם בקצה השני, בסוף המסע. יצא לי להיות באוניות בימים חסרי ייחוד, ויצא לי גם להיות באוניה כשהדברים השתבשו כבר בשעות הראשונות. ציוד מתקלקל, מנוע שמשתתק, סערות.
אין ביטחון בים. שאלו כל ימאי. הים, אי אפשר לבטוח בה לעולם. תמיד צריך להיזהר ממנה. ובכל זאת האוניה לא תישאר בנמל הבטוח, מכיוון שאז לעולם לא תגשים את ייעודה. יש סכנה ביציאה אל הים, אבל אין כל ערך בספינה שאינה עושה זאת. ספינה שאינה מפליגה היא בזבוז מוזר במיוחד של מאמץ ומשאבים.
זה נכון גם למדינות. נראה לי שאולי סוף סוף המדינה שלנו מתחילה להיזכר בכך, אחרי הרבה זמן שהתחבאה מתחת לשמיכה.
|