אל המטוס הגעתי  באפיסת כוחות ואת השעות הראשונות בדרך להונג קונג, עברתי בשינה עמוקה.

כל מה שידעתי זה שיש לי חדר במרידיאן בהאנוי ושאני צריכה  להגיע  לצפון צפון  ויאטנם ושם למצוא מישהו ולמסור לו משהו. ממש ככה. מחט בערימת שחת, שאף אחד אחר לא הסכים לחפש.

ממש. במזל, עוד קניתי איזה מדריך כחול בדרך למטוס וזהו. אני והמזל שלי.

אה, כן. והיה לי טלפון נייד איתי. כאילו שזה יכול לשמור עלי מכל צרה.

טוב, אז אני על הטיסה, ישנה,  וכשאני מתעוררת, ההכרה מכה בי.

את בדרך לשם ואין לך מושג מה את עושה עכשיו.

כדי לייצר איזושהי תחושת שליטה בעניינים, הלכתי לשתות קפה ולקשקש קצת עם הלא ישנים שמצטופפים במטבח האחורי. למזלי, היה שם בחור מהונג קונג שמתעסק באבני חן.

דיבור פה ודיבור שם ומסתבר שגם הוא מסתובב שם לפעמים. ויש לו בהאנוי נהג שהוא מכיר ורק איתו הוא נוסע לצפון, על הגבול המסוכן של לאוס.

 החלפנו מספרי טלפון (שלי הנייד ובארץ, שלו בהונג קונג ושל הנהג בהאנוי). ותוך כדי הוא מספר לי שיש שם טייפון.

טוב, מגיעה להונגקונג ושם מודיעים שהטייפון נחלש אז יכולה להמשיך.

נו טוב. עוד צעד אחד התקדמנו.

אבל טייפון לטיסה זה לא טייפון על הקרקע. שם, יש הצפות.

אחרי הנחיתה בהאנוי אני  מתקשרת לנהג וכמובן שהוא לא יכול לעזור, כי הוא לא בהאנוי אלא בצפון ואי אפשר לחזור בגלל ההצפות. תוך כדי, הוא גם מסביר לי שאנשים עוברים מצד לצד של הנהרות רק בשרשרת אנושית. אבל לא ניתן להעביר מכוניות. בקיצור - אין נהג.

ומה עכשיו???

אוטובוס. כמובן. אני אומרת לעצמי שאם יש אוטובוס שנוסע אז גם אני נוסעת. עליו.

עכשיו לפי מה שכתוב בספר, בהאנוי  יש תחנות שונות של אוטובוסים. לפי יעד. לא כמו בישראל.

אז אני מוצאת את התחנה בכיוון המשוער שלי ועולה.הלבנה היחידה באוטובוס הזה. שבו כל מי שעלה, מתעניין בעיקר בי. מה אני עושה ולאן נוסעת ובמיוחד מי מחכה לי. אה, ושכחתי לציין שהייתי מעין בנק מהלך, עם הרבה כסף עלי.  מה שעשה את הכל עוד יותר מטורף.

והנה אני נוסעת ונוסעת. ומסביב הצפות וגשרים שהמים מגיעים ממש עד לכביש.

ובכל רגע סוגרים ופותחים את הדרך. אה, ושכחתי להזכיר את הדבר הכי חשוב.

זה היה שבוע לפני אירוע חשוב שהבטחתי להשתתף בו, כאן בארץ. 

מה שהשאיר לי בערך שלושה ימי עבודה.

טוב, אז עברנו את המחוזות והתקדמנו מגשר לגשר ואז - אני מפעילה את הטלפון ויוק - לא מגיבים מהצד השני.

נו. ועכשיו מה?

חוץ מגשם מתמיד  ממש שום דבר שם היה צפוי.

אבל התקדמתי מרגע לרגע. הכי עירנית שאפשר.

מנסה להשתלט על הדקה הבאה. רק על הדקה הבאה.

ובסוף - מצאתי, מסרתי, יצאתי מהג'ונגל והתחיל המסע המטורף חזרה.

לישראל הגעתי בערב, כשרק החשיך. היה לי בדיוק שעה להתלבש ולטוס לאירוע.

וכן, היה נחמד....