עיקרים: מצרים מבהירה את עמדתה של מצרים בנוגע לאחריותה של ישראל למצב במעבר רפיח. היא מודה מפורשות שלישראל אין כל השפעה על מעבר רפיח וכי אין היא הגורם האחראי לאי פתיחתו באופן רשמי. ב
בבלוגים קודמים במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה עסקתי בניתוח המדיניות המצרית כלפי רצועת עזה ואת החלטתה האסטרטגית שלא לפתוח באופן רשמי (להבדיל מפתיחה דה פקטו) את מעבר רפיח. מתמונת המצב ניתן ללמוד, כי בגבול רצועת עזה עם מצרים אין לישראל כל שליטה או השפעה וכי אין ביסוס לטענות ארגוני זכויות אדם לפיהן ישראל היא עדיין "הכובש" ברצועת עזה. לפני שבועות מספר התבררה באופן ברור עמדתה של מצרים באופן שאינו משתמע לשני פנים. דובר משרד החוץ המצרי, חוסאם זכי, הסביר בהודעה רשמית (19 בדצמבר 2008) את מדיניותה של מצרים כלפי רצועת עזה על רקע דרישת חמאס לפתוח את מעבר רפיח עם תום ששת חודשי הפסקת האש הזמנית (תהדיאה). לאור חשיבות הדברים יובא להלן ציטוט קטעים נבחרים מהתבטאות דובר משרד החוץ המצרי: "הנסיגה החד צדדית שביצעה ישראל מרצועת עזה אין משמעותה שחרור הרצועה מהכיבוש, שכן הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית מהווים ביחד יחידה גיאוגראפית אחת שלא ניתן לדון בה באופן חלקי, אחרת ייחשב הדבר מכה מוחצת לאחדותן".
"ישראל ע"פ החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה נחשבת שלטון כובש והיא עדיין מחויבת לספק את צורכי החיים הבסיסים, ובהם חשמל, מים, דלק, מזון ותרופות לתושבים המתגוררים באדמה הנתונה תחת כיבושה".
"הסכמה עם הטענה הגורסת, כי הרצועה נחשבת אדמה משוחררת מבטאת השלמה עם התוכנית השואפת להטיל את נטל ניהול הרצועה על השכן הנמצא בסמיכות לה והוא מצרים. אסור להסכים לכך, משום שיהיה בכך משום מוצא מצוין לישראל ממיצר הכיבוש והעברת השלכותיו על מצרים, והדבר יביא לחיסול הבעיה הפלסטינית".
"מאז יוני 2007 ובעקבות סילוק אנשי הרשות הפלסטינית מהמעברים ברצועה והסתלקות המשקיפים האירופאים, הצד הפלסטיני לא שב למעברים, ודבר זה מאלץ את מצרים להמתין עד לחזרת הצד הפלסטיני הלגיטימי בעל הסמכות החוקית לניהול המעבר".
הנה כי כן, מצרים מודה מפורשות שלישראל אין כל השפעה על מעבר רפיח והיא איננה הגורם האחראי לאי פתיחתו באופן רשמי. יתר על כן, מצרים מבהירה כי השיקול העיקרי המנחה אותה בסוגיה זו הינו פוליטי, היינו: למנוע את "שחרור עזה" ולהוסיף לטעון שרצועת עזה עדיין נתונה "תחת כיבוש" גם לאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל באוגוסט 2005. במצב זה קיימת אירוניה פוליטית. מצרים שניהלה מאבק במשך עשרות בשנים, כולל בתמיכה בפידאיון ובטרור, כדי להשיג עצמאות פלסטינית, לא העניקה עצמאות לעם הפלסטיני כאשר שלטה ברצועת עזה עד 1967, ועתה כאשר ניתנת בידה באפשרות לסייע למימוש העצמאות הפלסטינית לאחר ההתנתקות הישראלית, היא נותרת "מאוהבת" ב"כיבוש הישראלי".
"השלום הקר" עם מצרים, אך בעל החשיבות האסטרטגית, מחייב את ישראל לנהוג בזהירות ביחסיה עם קהיר. זו הסיבה העיקרית להימנעות הישראלית מלומר דברים מפורשים בנוגע לאחריות המצרית על רצועת עזה ולשתיקה מול הטענות ממצרים באשר להיותה של ישראל "שלטון כובש" בעזה. אף אם ישראל הרשמית אזוקה בכבלים מדיניים, מן הראוי שגורמים בלתי רשמיים יפעלו להבהרת האבסורד ברצועת עזה, שבו נדרשת המדינה המותקפת לסייע לשלטון הטרור ולהעביר את האחריות לרצועה לידי מצרים תוך גיוס הקהילה הבינלאומית לשם כך.
הודעת משרד המצרי מעמידה במבוכה רבה את ארגוני "זכויות האדם" הישראליים והבינלאומיים. אלה, מטעמים השמורים עימם, נמנעים כמעט לחלוטין מלקרוא לממשלת מצרים להסיר את המצור על רצועת עזה וממקדים את עיקר תחמושתם דווקא נגד ישראל המתגוננת מול הטרור הפלסטיני ביומיומי. האם יתכן ש"זכויות האדם" אינם בראש מענייניהם ואף אותם מנחים שיקולים פוליטיים צרים, בדומה לממשלת מצרים, שעל מזבחם מוקרבים תושבי רצועת עזה? ולסיום, ראוי לשים לב לעובדה נוספת שאינה מקבלת ביטוי הולם באמצעי התקשורת. גבול רצועת עזה עם מצרים אינו סגור הרמטית והוא פתוח בתיאום עם ממשלות חמאס ומצרים למעבר אנשים וסחורות ואף ניתנת עדיפות למתן טיפול רפואי לפעילי ארגוני טרור הנפצעים בלחימה עם ישראל. ע"פ הנתונים רשמיים של משרד החוץ המצרי אפשרה קהיר בעשרת החודשים האחרונים את מעברם של יותר מ-20 אלף איש דרך מעבר רפיח, ממחצית השנה שעברה ועד הרבעון הראשון של 2008 העבירה מצרים מזון ותרופות שווי כולל של 25 מיליון לירות מצריות וקיבלה אלפי חולים פלסטינים לטיפול בבתי החולים במצרים. כמו כן, מצרים מספקת בחינם כ- 10% מתצרוכת החשמל של רצועת עזה בשווי של 30 מיליון לירות מצריות מדי שנה. הבלוג פורסם לראשונה ב- 21 בדצמבר 2008 במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (www.jcpa.org.il) |