היום שלי התחיל ב-0600 . העולם התכונן בחוץ. היו שמיים אפרפרים, גם הם רק התחילו להתעורר. קר. היום שלי התחיל על איילון ריק. נסעתי לבת ים. ברחוב בלפור היה ילד שחיכה לי. הוא בחיים לא היה חושב לחכות לי או להזדקק לי, אבל כך יצא. יש לו סרטן. הוא בן 7 ויש לו סרטן. אבא שלו נפטר לפני שנתיים ולאימא שמטפלת בו אין כסף לשלם על מוניות לשניידר. הוא לא יכול לנסוע באוטובוס. אין לו מערכת חיסונית, אז לעלות לאוטובוס ועוד בחורף זה כמו גזר דין מוות בשביל ילד בן 7 שיש לו סרטן.

יש ארגון שקוראים לו "תכלית" והם מארגנים בהתנדבות הסעות עבור אנשים שצריכים להגיע לטיפולים ואין להם איך. אז תרמתי כמה שעות שינה בשביל להסיע את הילד בן ה-7 עם הסרטן לשניידר. לא בגלל שאני מרחמת על אנשים שיש להם או לקרובים שלהם סרטן. לא בגלל שאני רוצה להזכיר לעצמי איזה בנאדם מקסים אני וכמה החיים שלי מילקשייק תות עם קצפת ליד זה, אלא בגלל שהם במלחמה ואני מכירה את התחושה הזו של להיות במלחמה.

אני מכירה את חוסר האונים, את הייאוש, את הכעס. אני לא מדברת על משבר כמו פרידה כואבת. אני מדברת על משבר קיומי. אני מדברת על זה שאתה לא יודע אם האנשים הכי יקרים לך יהיו פה מחר, אני מדברת על סכנה ממשית. אני מכירה את זה. לא מההיבט הפיזי של מחלה, אבל אני מכירה את זה. ואני זוכרת את המלחמה שלי, בעצם אני עדיין לא ממש סיימתי להילחם. אני יודעת מזה לקבל עזרה קטנה. טרמפ, אוזן קשבת. לפעמים זה עולם ומלואו. לפעמים יש לך הרגשה שרק בגלל שהדבר הקטן והפשוט הזה הסתדר – הכול יהיה בסדר. וכשאתה במלחמה, כל תחושה טובה חשובה. הכול נחשב. כל דבר הכי קטן נחשב.

כשאני הייתי בתקופה הקשה של המלחמה הפרטית שלי מישהו עזר לי. מישהו ענה לי לטלפון כשהייתי צריכה לדבר גם אם הוא היה באמצע משהו, גם אם זה היה אמצע הלילה. מישהו הבטיח לי שהכול יהיה בסדר גם כשהוא ממש לא היה בטוח בזה. מישהו ליווה אותי. בעצם, הרבה אנשים. והחסד שהם עשו עמי הוא לא משהו שאני יכולה להכיל. הייתי חייבת להעביר אותו הלאה. זה אולי נשמע משתפך, רגשני, פייתי אפילו. לא אכפת לי.

היום עזרתי למישהו. אני לא אעשה את זה כל הזמן ולא אקריב את החיים שלי כדי לעזור לאחרים ובכל זאת, את זה יכולתי לעשות. כי מלחמה של אחד היא מלחמה של כולנו. כי כל אחד מאיתנו יכול מחר, תוך דקה להיות במצב הזה. להיות חסר אונים, להיות נתון לחסדו של גורל עמום שאף אחד לא יודע איך בדיוק הוא עובד ואם יש אחראי שם למעלה. כי כמה שזה נראה לפעמים יציב ושגרתי – זה לא. כל חיינו תלויים על חוט דק. כל הדירות שלנו, העבודות, המכוניות, המינוסים, הריבים, האהבות, הזיונים, המסיבות. הכל תלוי באוויר, מט ליפול וכל שנייה אחת נחשבת. ובגלל שהיום הסעתי ילד בן 7 לשניידר כדי שיישב שם כל היום ויחכה שיכניסו לו כימיקלים לווריד, אני יודעת את זה. ובגלל שאני יודעת את זה אני מרגישה קצת יותר ברת מזל ממה שהייתי אתמול. כי התקרבתי עוד צעד אחד קטן לנצח את המלחמה שלי.