שנים דגלתי בהימנעות מודעת מקריאת עיתונים, צפייה בחדשות ובכלל ספיגה פנימה של מסרים רעים. אבל הבוקר פשוט פרץ אלי הכאב של אותן אימהות של אותם שלושה חיילים גיבורים. אולי גם הן לא קראו עיתונים. אבל זה לא שינה ולא עזר והכאב הנורא מכל חדר. אני כואבת את כאבן ובא לי לבכות.

ואז אני שואלת, האם באמת זה לא קשור אלי?

האם באמת זו רק כותרת בעיתון ולי אין יד וחלק בדבר?

אולי אנחנו לא רק קוראים חסרי אונים.

אז שינסתי מותניים, ניגבתי עיניים והתחלתי לחשוב.

הרי המלחמה הזו היא שלנו, היא על עצם היותנו כאן ועכשיו. המלחמה הזו היא מלחמה על קיום העם היהודי. אנחנו. ומה זה אומר לי להיות חלק מהעם היהודי?

זה לא רק לדבר עיברית, לספר לתיירים כמה נפלאה ארצינו, לטייל בשביליה ולשבת בבית קפיה (איך כותבים את המילה הזו?). ומה לעזאזל הבני דודים האלה רוצים?

להיות יהודי אומר לי שאני חלק ממורשת עתיקה ועשירה, מלווה בארון ספרים העשיר ביותר בעולם. של חמשה חומשים, ספרי הלכה, ספרי סוד וקבלה, מעשיות ושירי הלל וחכמה נפלאה נפלאה ורבה.

וכן, זה שלי גם אם אין לי מטפחת על הראש, גם אם אני גרה הרבה צפונית לבני ברק והרבה מאוד דרומית לצפת.

ומאחורי ארון הספרים ישנה דלת סתרים. אני שולפת ספר בחשש, וכמעט כל פסוק שאקרא מסתבר, הוא מפתח לאותה דלת נסתרת. אני הוגה בחשש פסוק, ועוד אחד, בטוחה שזו שפה שעבורי היא זרה (הרי היא שלהם, של אלה שעונים "ברוך השם"). אך המילים קולחות כל כך מוכרות.

ואז, לאט לאט בחריקה נפתחת אותה דלת כבדה. 

מאחוריה יש עולם קסום שבו הכל אפשרי ותלוי רק בי. (סטייל נרניה)

ופתאום יש הבנה, הדלת הזו נפתחת לתוך לבבי. שם אני המלכה ואני מחליטה.

ואיך הדברים מתבצעים? איך זה קורה? אומרים חכמים- זה קל, זה בפה. (מזכיר את הסיפור שאינו נגמר, לא?)

עוד משפט אני קוראת, ועוד בקשה אני ממנו מבקשת, בשפה פשוטה את כל בקשותי פורשת.

ושוב אני לא רק צופה מהצד, אני לא חסרת אונים מול כותרת.

מאבא שלי בשמיים ובלב אני מבקשת:

"אבא יקר, שלח נחמה להורים, המצא מנוחה שלמה להולכים, תן לחיילינו כוח ואל תיתן לנו לשכוח. לשכוח שבידינו הכוח, לבקש ולהתחנן על נפשם ונפשינו. ובינתיים, יש אחריות גם עלינו. לדאוג לאחינו המופצצים בדרום, וכל הזמן להתפלל לשלום".