היום למדתי על בשרי מה הוא שיעור בדמוקרטיה.

כחלק ממערך תפוצה כללי קיבלתי למייל שלי למשרד הודעה המברכת את פעולת חיילי צה"ל (עד כאן בסדר)

והקוראת לנו, אזרחי המדינה ,להחרים כלכלית את ערביי ישראל המגנים את המדינה, המפגינים לטובת

פעילות החמאס.  (לא לאכול במסעדות ערביות, לא לקנות חומוס באבו -גוש...לתומי, חשבתי, שאני עובדת במקום דמוקרטי. דהיינו, זכותו של כל אחד לקרוא את המייל

להסכים או לא להסכים (לגיטימי!) אולי להחליף דעות עם קולגות נוספות בסביבת העבודה שלו ולהמשיך הלאה.

להפתעתי, לא כך היה הדבר. התקבל מייל לכלל העובדים המסביר שוב את השימוש בכלי זה ומבקש מכל

אחד מאיתנו לא להפיץ מידע שאינו קשור במישרין בתחום עיסוקו של האירגון. מספר (מועט עלי לציין)

האשים אותי בגזענות אותה אגב לא הסתרתי ואף הדגשתי:

1) ההודעה אותה שלחתי מתייחסת לאותם ערבים החיים בארץ, לומדים, מתקיימים, מסתובבים חופשי

במחוזותינו ומפגינים בגנות הפעולה.  אותם מפגינים לא שמעתי או ראיתי מפגינים כנגד ההפגזות הבלתי

פוסקות לעבר שדרות וישובי עוטף עזה.

2)  ההרתעה היחידה או השפה היחידה אותה שכננו מבינים היא שפת החרם. אחרת איך תמגר

אוייב מבית?

3) אפילו לא בדמיון מודרך אני לא מעיזה לחשוב מה היה קורה אם הייתי  אנימעיזה לטייל בעזה, שכם

וכו'.

לסיכום, לאלו מחברי אשר כינו אותי גזענית עניתי שאכן אני כזו ושלחתי אותם לברור שוב בעובדות

ובהיסטוריה של השנים האחרונות. שהרי ברור שלא כל היהודים נשמות טהורות בדיוק כמו שלא כל הערבים הם שליליים. אבל החיים כאן ומעיזים להפגין נגדנו בעיני הם רעה חולה.

ובבנין ירושלים ננוחם!