פוליטיקאים בכירים שמבינים שהם קרובים לסוף דרכם, נוטים לבצע מהלכים שאמורים להשפיע על הדרך שבה תשפוט אותם ההיסטוריה. אין ספק, לדוגמה, שחותמו של שרון בהיסטוריה של מדינת ישראל ייקבע לשבט או לחסד ביחס ישר לאופן שבו תישפט ההתנתקות. זאת ללא כל קשר ליתר מעלליו הרבים – הטובים והרעים – שעשה במשך הקריירה הציבורית הארוכה שלו.

אולמרט הוא אמנם פוליטיקאי בכיר, אך הוא רחוק מסוף דרכו. חשבנו שדעת הקהל הצליחה להביס את המושחת הזה ולהרחיק אותו ממנה – בו ביום שבו עמד בלובי בית ראש הממשלה והודיע על התפטרותו. חשבנו שעם ישראל נפטר מהנגע הזה – קדימה על דרכיה הנלוזות – ביום שבו אלי ישי הפיל את הפצצה והכריע לטובת בחירות. אבל לאולמרט יש תוכניות אחרות.

בשקט ובביטחון, ביד אמן ממש, הוא מעצב את תדמיתו העתידית. הלחץ המשפטי, ובעיקר הציבורי, קטן דרסטית כשמדובר בפוליטיקאי לשעבר. כך למד אולמרט מתקדים משה קצב. פוליטיקאים שחוזרים לזירה כעבור כמה שנים של שקט (או של פעילות בשולי העשייה הפוליטית), נמדדים לפי הגדולים שבאירועים שהתרחשו בעת כהונתם, ולא לפי זוטות. כך למד אולמרט מתקדימים רבים בפוליטיקה הישראלית; אך לשם הדוגמה נזכיר רק את המקום הדומיננטי שתפס זכר מלחמת לבנון הראשונה בכהונת שרון כראש הממשלה. לבסוף, בוחן אולמרט – האיש והיחצ"ן – את הבון טון והעדנה להם זוכה תדמיתו של פוליטיקאי שאמר טעיתי, פוליטיקאי שיכול להתהדר באמירה "למדתי את הלקח ויישמתי" – ולהראות קבלות על כך.

במפה הפתלתלה של תדמית אולמרט בפוליטיקה לטווח ארוך, זהו תפקידו של מבצע עופרת יצוקה. אולמרט מכתיב לברק לנהל מבצע זהיר ושקול עם מטרות צנועות ושימוש מושכל בכוחות יבשה. כך יוכל אולמרט לומר – למדתי את לקחי מלחמת לבנון השנייה, ויישמתי.

אציין כאן שאין כל רע בליישם את לקחי מלחמת לבנון העלובה. אלא שאולמרט לא קיבל את המנדט מהעם לעשות את זה.

אולמרט עשה זאת בעבר. בפורים תשס"ו, עת ישב עם ישראל לסעוד את סעודת החג, בישרו השדרנים והאתרים על מבצע מוצלח ביריחו, שהשלכותיו היו חיסולה של החזית העממית. המבצע אמנם היה מוצלח, אבל בדומה למבצע הנוכחי – ובלי קשר לתוצאותיו – הוא משאיר טעם חמוץ של תעמולת בחירות המבוססת על דם חיילים.

בעוד עשור עד שניים, באי אלו בחירות, יעמוד אותו אהוד אולמרט בראש איזו רשימה קיקיונית. וכמו נצחונה של קדימה ב-2006, עלול אולמרט לנצל איזה טרנד של ייאוש כללי מימין ומשמאל, ולכבוש את הקלפיות תוך הבטחה חוזרת להפוך את ישראל, שוב, ל"מדינה שכיף לחיות בה".

השנים 2006-2009 ייזכרו, אכן, כשנים שכיף לחיות בהן – השאלה היא למי. היתה לנו ממשלה שאין בינה לבין ערכים דבר וחצי דבר. ממשלה שקיימה את הבטחתה להשליך את הקידבגים וקיימה פה ממשל של אינטרסים, משוחרר מאידיאולוגיות. כיף כיפאק.

נשאר רק לשאול אם עד שאולמרט יחזור אלינו, יהיה מי שימציא תרופה לזיכרון קצר.