כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    התלמיד עם הלפיד

    א ח ר י

    0

    אנקת גבהים

    46 תגובות   יום שלישי, 6/1/09, 15:47


    בשבוע שעבר עצרתי בדוכן פלאפל. שעת ערב, הייתי רעב.

    מלבדי ניצבה בין קערות הסלטים והטחינות גברת מבוגרת וזללה גם היא. ראשה היה מורכן אל הסלטים אך פניה בפרופיל גרמו לי להפסיק ללעוס.

    אישה גבוהה, שיערה חצי לבן, לבושה מעיל ארוך אך... משהו בתווי פניה גרם ללבי לאי סדירות קשה. לא אמרתי כלום ולא הצלחתי להתיק את מבטי מפניה. קציצות מהמנה שלי התגלגלו על המדרכה.

    אולי היה זה מבטי הנעוץ, אולי רק בגלל שעמדתי ליד הסלט המעניין, לפתע הגברת הביטה בי. היא הזדקפה לאט מאוד, עינינו נתקעו לשניות ארוכות. שנינו חדלנו ללעוס.

    עמדנו והבטנו זה בזו...

    אין מילים לתאר את הרגע שלא יהיו קטנות ועלובות. דמי עצר זרימתו, אוזניי נדמו לי כנפיים.

    "ד ד דפנה", קראתי לאחר שניות ארוכות.

    "אלי", לחשה הגברת וכאילו כדי למוטט אותי סופית, קראה: "בוא לצוק האריה".

    הקורא עשוי לחשוב שהמדובר כאן באיזה רומן עבר סוער, אולם העניין לא היה זה. כלומר, לא בדיוק זה. אני ודפנה נפגשנו לאחרונה לפני כארבעים שנה!

    הייתי אז ילד בכיתה ד', דפנה הייתה ב ה'. דפנה והוריה התגוררו בשכנות לסבתי.

    בתקופה זו של חיי, בשבתות הייתי אצל סבתא. אני זוכר את דפנה עוד מגיל צעיר יותר אך ככל שחלפו השנים, הלכה דפנה ומלאה את מחשבותיי.

    אני ודפנה היינו נפגשים בכל שבת בבוקר ולא נפרדים עד שעת לילה. מה היינו עושים?

    ובכן, אנחנו היינו מטפסים. על עצים גבוהים, על עמודים, על קירות בתים, על צוקים בלתי אפשריים... השכם כל בוקר שבת... אני ודפנה מוצאים על מה לטפס... ומטפסים.

    ליד ביתה של סבתא ניצבה מחצבה ישנה. הקיר הצפוני היה קל לטיפוס אולם המערבי היה אנכי ממש, והפעיל את דמיוננו. הגובה העצום תמיד הרתיע אותנו. מעליו נישא צוק גדול שנראה מלמטה כמו אריה שואג. תכננו לטפס שם כשנהייה גדולים.  

    היום אני יודע שהיה כוכב גדול שזרח אז בתוכי. בימים ההם  לא הבנתי את פשרו. במשך השבוע לא הצלחתי לנתק את מחשבותיי מהילדה היפה. את הזמן הקדשתי לתכנון אתגרי טיפוס שונים.

    הייתה זו תקופה בלתי נשכחת. התקשיתי להשלים עם העובדה שאנחנו לא באותה כיתה, אפילו לא באותו בית ספר. כמה נפלא היה יכול להיות, לשבת ללמוד כשדפנה לצדי בכיתה.

    הייתי מקשקש כל מיני סודות רומנטיים בפינות נסתרות. מצייר לב על נייר, עושה מטוס ומטיס מהחלון לכיוון צפון... הייתה לפחות שנה בה מוחי שותק לחלוטין.

    לקראת סוף כיתה ד' קיבלתי את ההודעה המרה: סבתא עוברת דירה.

    עולמי חרב. זכורה לי תחושת חוסר אונים תוקפת אותי. חיי נראו לי תפלים, קשים ומלאי סבל. פחדתי מהחיים ללא שבתות עם דפנה ולא היה לי את מי לשתף בתחושותיי הקשות. אולי, קצת את דפנה, אולם גם אם כן, במידה מאוד מוגבלת. הכל היה מאוד מאוד סודי.

    ואז... הגיעה השבת האחרונה.

    חפציה של סבתא היו ארוזים בארגזים. השבת חלפה כשאני מגיע לדקות ספורות הביתה, אוכל משהו בין הארגזים, ומיד נעלם.

    כשהערב ירד הלכנו , דפנה ואני, למחצבה. ישבנו שם והסתכלנו על האריה השואג. אור הדמדומים העניק לו מראה אלוהי. שנינו ידענו שאם לא היום, לעולם לא נטפס עליו. היו אלה רגעים דרמתיים, רגעים שלא אשכח. הסתכלנו זה בזו וידענו שהיום, הפעם האחרונה שלנו יחד, אנחנו יושבים למעלה, על האריה השואג... חלמתי שאחבק אותה שם.

    אני זוכר אותנו קמים ומתקרבים בריצה אל הצוק ובפעם הראשונה, כנראה גם האחרונה, אני ודפנה מטפסים על האריה השואג.

    הערצתי את הילדה היפה על אומץ ליבה. נזקקתי לכל מיומנויותיי כדי לעקוב אחריה.

    כשעברנו את מחצית הגובה נוצרה פתאום הרגשה שלא ניתן לחזור. אין דרך חזרה וחייבים להמשיך למעלה. נתלינו על אבנים וזיזים וחששנו להביט למטה. הייתה בליטה בצוק. אני בחרתי לעקוף אותה משמאל, דפנה מימין.

    הייתי עסוק בחיפוש מקום לכף רגלי... לא ראיתי מה בדיוק קרה. מזווית עיני הבחנתי בדפנה. לפתע נראתה ילדת הפלא בתנועה לכיוון בלתי צפוי. למטה.

    ד פ נ ה ה...

    דפנה נפלה למטה בלי להשמיע הגה. מלמעלה שמעתי היטב את גופה נחבט בקרקעית המחצבה. בוםם.

    "דפנה" צרחתי.

    דפנה לא ענתה לי. שכבה למטה ולא זזה.

    את הדרך שעשיתי למטה איני זוכר. התקרבתי לדפנה, התכופפתי לעברה ונגעתי בכתפה.

    דפנה לא זזה. עיניה היו עצומות, מאוזניה זלג דם.

    "דפנה, קומי דפנה". התחננתי.

    הילדה היפה לא פקחה עיניה. 

    "דפנה מתה" הסברתי לעצמי. "מתה". לא מצאתי שום הסבר אחר למצב.

    נותרתי יושב לידה, מוחי געש.

    לפתע שמעתי קול קורא. "דפנה, דפנה". מישהו התקרב. 

    היה זה אביה של דפנה שהגיע לחפשה. ניחש שימצאה במחצבה.

    התרחקתי מיד מגופתה של דפנה ובחסות החשיכה הסתתרתי מאחורי עץ והצצתי.

    אביה של דפנה מצא את בתו. ממקום מחבואי צפיתי בו מנערה בכתפה, צועק, צורח... הסתלקתי משם בלי שהאב הזועק יבחין בי.

    רצתי הביתה לסבתא, אבי חיכה לי שם, כעס על שאיחרתי. שתקתי. נסענו משם.

    למחרת בבוקר, סבתא עברה לגור בעיר אחרת.

    את הזיכרון המרמתוק אני נושא איתי הרבה מאוד זמן. כאמור, יותר מארבעים שנה.

    סודות?

    דפנה הייתה הסוד הגדול של חיי. ענן כבד עמוק בתוכי. לא עוד. הנה היא פה... אוכלת איתי פלאפל.

    אוףף... אני אוהב את החיים האלה. 

    אוףף

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/13 17:49:

      נהניתי לקרוא

        28/9/13 09:38:
      לך*
        29/10/11 03:52:
      רק כשגדלים לומדים שלא באמת מתים מנפילות, והן חלק מהעניין
        5/5/11 10:13:
      בין שניצלים לפלאפפלים אתה גורם לנו להשמין... הפוסט הבא על תפוח ויוגורט!
      :) אנקת גבהים. תרתי משמע
        30/9/10 09:14:
      אין לי מילים

      מוניק
        5/9/10 19:14:
      אלי, תגובתך חשובה לנו.
      חשבתי לאמץ את מישמיש, אתה בתור מי שמבין יותר ממני, מה נראה לך?
      אתה יכול למסור לכנרת להכנס לדעתה. ערק עלית נקי. מים קרים ליד..
        19/8/10 02:05:
      אתה מטאור. אני מוצאת את עצמי מבלה אצלך שעות. קוראת, בוהה, חולמת,חוזרת לעמוד שלי לבדוק ושוב חוזרת אליך. הכתיבה שלך מוציאה אותי מדעתי. מצטערת.
        19/6/10 17:53:

      אין יותר רומנטי מלצייר לב על נייר ולהטיס אותו לשמיים....

       

      הלב הפועם, ההתרגשויות הראשונות....

       

      כשאני הייתי בכיתה ד'

      קראו לו כרמל, מלי בקיצור

      והוא היה בא לבקר את סבתא שלו

      בתל אביב בבית הצמוד לשלנו.....

       

      באמת

       

      (-:

        15/5/10 12:03:

      סיפור יפה ומרגש.

      חבל שחיכית 40 שנה עד שהלכת לדוכן:)

      (חוק 24 וכ"ו..)

       

        3/5/10 19:20:

      מישהו כתב פעם שהשאלה האמיתית היא לא אם יש חיים אחרי המוות, אלא אם יש חנינה אחרי המוות.

      מסתבר שפה ושם יש.  

        3/5/10 07:28:


      תודה למגיבים.

      כיף שאתם נהנים.

       

        3/5/10 04:13:

      אתה כותב אחלה אלי :)

       

      וחוץ מזה פלאפל אין על פלאפל

       

      }{שטוטית

      ענק

       

      ריגשתני אחי

       

      כנראה שלכל אחד קשר אחד כזה בעברו

        22/3/10 22:05:

      כאלה סיפורים

      אני הכי אוהבת

      עם "הפי אנד".....

        22/3/10 20:38:

      "אוףף... אני אוהב את החיים האלה. תמיד אהבתי אותם. עכשיו... אני אוהב אותם שבעתיים."

       

      אווווופפפףףףףףףףףף גם אני!

        21/3/10 06:19:

      יופי של סיפור.
        26/2/10 00:14:

       

       

       

      סוף טוב הכל טוב. יופי של סיפור, יופי של מספר.

        16/2/10 16:49:


      איך שאני אוהבת סוף טוב ועוד טבול בתוך פלאפל עסיסי :-)

      והכי כיף שבסוף גם נפגשתם ויכולתם להתעדכן על החיים.

        20/8/09 08:40:


      בגיל 50 (לפי החשבון שלי) הצלחתם לטפס על אריה שואג ...

      שניכם מדהימים נשיקה

       

        17/7/09 08:51:

      שבת שלום :)

        3/2/09 11:19:

      מרגש.
        11/1/09 15:59:

      שילה לוין מתה וחיה בניו-יורק.

       

      מכיר, אלי?...

        11/1/09 13:01:

      יוצא שפלאפל הוא אוכל מאוד רומנטי

      אממממ................

        10/1/09 16:57:

      סיפור מרגש ויפיפייה בעוצמתו החזקה:)

      מדהים לראות... שאנחנו מוצאים את האנשים האהובים במקומות לא ידועים:)

      בהצלחה

      יום נעים

      שבת שלום

      נטלי 

       

       

      ילדים: 

      http://img1.tapuz.co.il/forums/36183613.gif

      בוגרים:

      http://www.holmesplace.co.il/download/pictures/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%95%D7%92%D7%91%D7%A8174_0071.jpg
        10/1/09 05:38:


      אחרי ימי העדרות ארוכים ולילה לבן אתה מחזיר אותי לכאן ואליך אריה שואג

       נמלא ליבי שמחה על קשרי הזמן, על הניסים.....עונג צרוף, נהדר

        9/1/09 17:41:
      תמיד ידעתי שאתה פרא אדם
        9/1/09 17:37:


      מרתק *

      מראשית ועד סוף

      אם הסיפור אמיתי - אני מפרגנת לך על סגירת המעגל

      ואולי ....... פתיחתו ???

        9/1/09 14:00:

      כוכב לכוכב רגוע
        9/1/09 11:01:


      אתה כותב נהדר, בחיי.

      הסיפור עם דפנה, מזכיר לי סיפור אישי רחוק מאוד.

        8/1/09 00:42:


      הי. זו אני, דפנה.

      אני נרגשת. מצחיק אותי שכולכם נבהלתם. לא קרה כלום. מכה קטנה בסך הכל.

      בשבת הקרובה, כמו שגב' אלדר הציעה, אנחנו "באריה השואג".

        7/1/09 23:42:

      מדהים איך קצוות מתחברים ואנחנו מקבלים תשובות

      לשאלות שבכלל שכחנו שקיימות אצלנו.
      סיפור מרגש! *

        7/1/09 23:29:

      וואו איזה סיפור...

      התרגשתי :)

       

      *

        7/1/09 21:44:
      כוכב
        7/1/09 21:41:

      איזה סיפור, וואוו.
        7/1/09 18:36:

      אבן נגולה מלבך.

      מפגש באמת מרגש.

      תודה ששיתפת*

        7/1/09 09:03:

      גלגל החיים מסתובב לו

      אין לדעת באיזו נקודה יעצר לשניה

      יביא אתו חויות העבר, גם אם לרגע קט.

       

       

       

       

        7/1/09 01:58:

      לא קראת לי אההה לראות את זה ...עכשיו אני אתן לך כוכב *
        7/1/09 01:44:

      המממ...אחרי 40 שנה האריה שואג שוב?

      אהבה ראשונה.?..אפילו הפלאפלים "התבלגלו"

      מה שכן, דורש חוויה מתקנת של טיפוס על הצוקקריצה

       

       

        6/1/09 22:06:

       

       

       


      *  סיפור משובח.

       

       

       

        6/1/09 22:05:


      ולנו יש פלאפל,
      פלאפל, פלאפל,
      לאבא מתנה
      גם אמא כאן קונה,
      לסבתא הזקנה
      נקנה חצי מנה.
      וגם החותנת היום תקבל
      פלאפל, פלאפל
      עם הרבה הרבה פילפל.

      אם תביא מנה, תקבל מתנה...*קריצה

       

        6/1/09 21:56:

      אני מבין. רוצים תפילות לשלום חיילי צה"ל. ברור.
        6/1/09 18:16:

      החיים מזמני לנו פגישות כך באמצע שומקום ובלי התרעות

       

      תענוג

        6/1/09 16:42:

      סיפור מרגש

      וגם עושה חשק לפלאפל

      תודה לך :)

      פרופיל

      אלי למה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      סיפורים אחרונים