קניתי היום עוד ערימה של ספרים שלא אקרא בזמן הקרוב.

הפעם באיזו יוזמה ברוכה של אגודת הסטודנטים שפשוט פיזרו יותר מדי ספרים יד שניה ושלישית מדוקטורים לעתיד על שמיכות סקביאס.

דברים כאלה בעולם שלי הם פשע נגד האנושות. או נגד הארנק שלי.

ספרים יכולים להיות לפעמים הכוסיות המסתוריות שלעולם לא יצא לי לפגוש עוד וזה לעשות את הצעד עכשיו או לעולם לא.

כמו בשיר הצ'יזי של ג'יימס בלאנט.

עצוב לי. העצבות והכעס הרגילים אחרי דחיה ואכזבה. לא משנה הרגע ממה. אבל אני גיבור על זה שהעזתי ושאלתי.

ככה תופסים הזדמנויות בחים. גם אם קופצת אחת על כל חמש עשרה אכזבות.

עצוב לי שאין לי מישהו בבית הזה לחלוק איתו אכזבות, רשמים וחוויות מהערב.

רק נהמות כעס של "תעזבותי" שהם מסקנה ארוכה של שנים של אכזבות אינטלקטואליות ורגשיות ממי שאמור להיות הכי קרוב אליך. לפחות בשנים מסוימות.

עצוב לי שבכלל אין אפחד בעולם שאפשר לעבד איתו דברים כמו שצריך. ואלה שכן או מתקרבים לכך דורשים תשלום, או לא מספיק מעוניינים בחברתי או מקצהו השני של גשר שרוף.

אמרתי לרבי השבוע שאני רוצה לחיות מדהים. לא רגיל.

אבל קשה לחיות מדהים לבד.

ועוד במיוחד עם כל כך הרבה חסכים.

באמת שהייתי רוצה להתחבר לאנשים גם ללא ממקומות של מנהיגות והובלה, והרצאה ועליונות. אבל לפעמים הם מרגישים לי כל כך מטומטמים שקשה לי לראות ברירה אחרת בלי הצורך להשתמש בצביעות.

מצד שני, מה באמת מבדיל אותי מהאלה שתמיד אוהבים לשמוע את עצמם באריכות בזמן השאלות בסוף ההרצאה מלבד יתרון אדיר במודעות עצמית ויתרון ורבאלי והבנה ורבאלית גדולים גם כן שעוזרים לי כאילו להשמע אחר ויותר מיוחדצ.

המהות הרגשית מאחורי זה היא די דומה. או שאני מחמיר עם עצמי הרגע. לא יודע.

המקומות האלה והתהילה והפרסים והתארים הם בכל זאת בסופו של דבר מקומות חלולים.

אבל איך אפשר לעשות דברים גדולים בעולם הזה מבלי לגייס את ההמון? ומה זה אומר על כל הענין כשאתה בעצם מזלזל בהמון? והוא כמו הבחורות בארני סטינסון מפתה למיטתו בתואנות שונות.

אני חושב שמה שחסר שם הוא בעיקר הרבה אהבה לאנשים. והרבה פחות פילטרים של שנאה, כעס וזלזול ורצון להשתמש ב... למען...

שויין. נוסיף את הצורך ללמוד לאהוב לצורך ללמוד לעשות כיף שלם.