הערב - רציתי לצחוק והרבה.

ממש עברתי בין בתי הקולנוע באיזור דיזינגוף ואם לא היה משהו מצחיק מאוד בתקצירים, ברחתי משם.
ובסוף, הגעתי לסרט הזה (רב חן), שאמנם יש בו גם המון סצינות סקס מצחיקות/מגוחכות והרבה מוזרים ומוזרות,

אבל גם דיון "רציני" בשאלה  מה קורה לחברות  בין גבר ואשה, שמכירים מכתה א',  כשסקס נכנס לתמונה.

 לא. זה לא סרט מושלם.

 יש המון מקום לשיפורים מתוחכמים. אבל אם מתעלמים מזה, יש מה לראות.

יש הרבה גיחוך -

בתיאור של פגישת מחזור הזויה, בהצגה של החיים בדירה שכורה מגעילה ובעיקר בבניית דמויותיהם של אנשים שתקועים במקום רע וקר בחיים שלהם, במקום להעיז ולהכנס לגן עדן של הרגש. 

 אבל לא רק.

בעצם, יותר נכון לומר שהסרט הזה משקף, בצחוקים כמובן,  עד כמה אנחנו נוטים לאמלל זה את זו , במשך שנים. 

 כמה אנרגיות אנחנו משקיעים, כדי להציג את עצמנו כמתוחכמים. כמי שידם תמיד על העליונה. כמי שתמיד חוטפים את הרשות לומר את המילה האחרונה.

וכל זה -

במקום להנות יחד. מכל רגע של צחוק אפשרי ומכל טיפת חיבה, והתרגשות ואיכפתיות.

 במקום לשמוח בכל שניה שבה יש מולנו מישהו חביב וטוב לב, אינטיליגנטי ונעים לנו.

אז כן, כדאי לראות את זאק (השמנמן) ואת מירי (הבלונדה) וגם לחשוב קצת. בין התקפת צחוק אחת לשניה...