יש אולי פצעים שלא אחראי לגרד ככה סתם בלי שלבנדם יהיה למי ללכת אחרי הופעה\הצגה\פסטיבל מספרי סיפורים של אישה אחת\ערב שאלות\מופע ריקוד\דיאלוגים חמימים עם קהל של שעתיים וחצי.

ואולי דחיפת עניינים למודעות של אנשי הקופסה עולה על כל שאר האספקטים.

אני לא יודע. לא יודע אם הניתוח עולה ממקום של אכזבת הדחייה. אני חושב שהרגשתי די בקצה השני של הסקאלה לפניה. אני מרגיש שזה היה קצת יותר מדי למען המסע האגוטריפי הנרקסיסטי שלה. ואולי זו איזו השלכה של מראה שאני מציב בפני עצמי באשר לאספירציות הבימתיות שלי.

זה מתסכל כשלא רואים עדיין את הניצוץ שלך. כשאנשים שאתה רואה בהם הרבה דברים ממך ובכל זאת הם עדיין נוהים אחרי פוזות צעקניות ושטחיות שאתה בז להן יותר   מכנראה האנרגיה העצורה אבל אוצרת פוטנציאל אדיר שבך.

אני מאמין תמידי בגישה הגורסת שאם אתה באמת אוחז ביתרון אינטלקטואלי אמיתי על אחרים זה צריך לבוא לידי ביטוי חזק ומוחשי על קרקע המציאות. אחרת אתה סתם עוד קשקש שבונה תילי תילי בתמונות ראשו.

אבל זה קשה. זה קשה כשאתה מכונה משומנת של יצור ביקורת עצמית שופעת. זה טוב כי זה מנקה אותך ליהלום. וזה לא מסרס כל כך כמו שטבעי אולי לחשוב. כי חלק מהביקורת העצמית הוא גם על הביקורת העצמית עצמה. כך שיש פה מנגנון בריא גם של למידה ותיקון מתמידים.

אבל כן, כדי להגיע למוצר המוגמר מתוך פס היצור הזה ייקח הרבה יותר זמן משאר הקופסאות המיוצרות בפסים האחרים.

אבל זה יהיה מוצר בנזונה, כך אני מאמין.

אני מתחיל להרגיש קצת כמו דנה ספקטור עם המבנה הכתיבתי הידוע מראש של חשיפת הפצעים וההגעה הסופית למסקנה הסופית של אני ואפסי.

אבל היא תגיע למקסימום של בעלת טור קבוע בשבע ימים.

אני אפול ואקום על שאיפות הרבה יותר מהותיות.

(למרות שבפעם היחידה בה הייתה לי ההזדמנות לחבוט בה - הפעם ההיא בה הי מילאה את תפקידה כאנתרופולוגית חוקרת דה לה שמעטע בעולם הבלוג טי וי יחד עם מאור האינטיליגנציה ממועדון הפוסיקט קאמילה פאליי שהיא כנראה השרמוטה שספקטור תמיד רצתה להיות אבל לא הייתה מצויידת דיה כדי לממש - השתחרר לי רק איזה משהו עבש על עיתונים שעוטפים דגים ביום למחרת וגו'. אבל הייתי צעיר ופוחז וקפסאתי הרבה יותר BACK THEN)