"תרבות אינה מותרות – היא חיונית כמו לחם ומים" 

בערב הסעודית הוחלט לאחרונה שלא לפתח בארות נפט חדשות ואף לסגור חלק מהבארות הקיימות, שכן עלות התחזוקה הינה גבוהה. נשמע כתרחיש סביר? מובן שלא! לא בערב הסעודית, בכל אופן.  

בישראל תרחיש דומה אכן קורה. המשאב היחידי המצוי בשפע בישראל הינו המשאב האנושי. הוכח כי השקעה בהון אנשי מניבה תשואה ממוצעת שנתית של 18%. אין השקעה אחרת המניבה אחוזי תשואה פנטאסטיים שכאלה.

ובכן, בואו נראה כיצד בוחרת מדינת ישראל להתייחס לנתון הנ"ל. ממשלות ישראל לדורותיהן בוחרות להתעלם בשיטתיות מעובדה זו בבואן לחלק את העוגה התקציבית מתוך הנחה שגויה כי ההשקעה בו אינה כדאית ואף יקרה מדי. במה דברים אמורים? בואו נבחן מעט את ההתייחסות לנושא התרבותי. 

מי מאיתנו אינו רוצה ליהנות מהצגה בתיאטרון? ממופע מוזיקלי או ממוזיאון? נכון להיום מחירי הכרטיסים מקשים עלינו לשלב כחלק משגרת יומנו תרבות שאינה מגיעה דרך המסך הקטן ההתלבטות שלנו האם ללכת להצגה בתיאטרון או לתפוס סרט בקולנוע אינה צריכה לנבוע ממחיר הכרטיס שיהיה עלינו לשלם בשביל התענוג. 

כשהייתי בערך בת 6 באחד מימי השבתון לקחה אותי אמי לבולשוי שבמוסקבה לראות את הבלט הידוע"אגם הברבורים" ישבתי באחד התיבות העליונות, במקומות השמורים ומתחתי נפרס עולם אגדי נפלא. אותו יום הוא אחד מזיכרונות הילדות המובהקים ביותר אשר מלווים אותי עד היום.

לרבים מאיתנו ישנו זיכרון או חוויה הקשורים לאירוע תרבותי כלשהו אשר מלווה אותנו בחיינו ומהווה גורם השראה למעשינו. 

כמי שלא נולדה בישראל וחוותה מצוקה חומרית יחד עם עושר תרבותי, נושא התרבות קרוב לליבי. למרות כל הקשיים הקיומיים ברוסיה של ילדותי, תיאטרון, בלט ומופעים אחרים היו חלק מהותי ובלתי נפרד מחיי. 

בישראל אחוז מבקרי התיאטרון הינו מהגבוהים ביותר בעולם המערבי. מסתבר שעל אף המחירים הגבוהים הציבור הישראלי מצביע ברגלים. שערו בנפשכם כמה רבים יותר היו נהנים מתיאטראות לו היה המחיר שווה לכל נפש. נשאלת השאלה, כיצד ניתן לתקן עיוות זה?

למעשה הפתרון הוא פשוט: צריך רק להפנים כי תוספת תקציב אינן מלים גסות. הגדלת תקציבי התרבות תועיל לכל הנוגעים בדבר, ובראשם האזרחים. כמו כל השקעה תשתיתית אחרת, גם זוהי השקעה לטווח ארוך שאת פירותיה נראה לאורך שנים. הגדת התקציבים המועברים ליצירה ישראלית מקורית תוביל בהכרח לריבוי היוצרים, ריבוי היצירות ותחרות עזה יותר שתתבטא בהכרח באיכות. התרבות הריאלית ענייה מבחינה חומרית ככל שתהיה כבר הוכיחה את יכולתה בפריצה אל מעבר לים (וראו את הצלחת הסרט "בופור").

הדבר גם יוביל להקטנת כוחן של קרנות זרות המקציבות מימון ל"שופרות תעמולתיים" במסווה של אמנות. הגדלת  תקציבי התרבות תוביל לגידול במקורות התעסוקה לשחקנים וכפועל יוצא מכך יורחבו גם מספר ההצגות והמופעים, דבר שיעלה את רמת ההצגות ואת נגישותן לכל אזורי הארץ, לרבות אזורי הפריפריה הסובלים כיום מ"עוני תרבותי". מדוע לא לספק הצגות לאזורי הספר ולמקומות כמו ערד, שם אין אפילו בית קולנוע, שלא לדבר על אולם אירועים המותאם לארח הופעת תיאטרון. נכון להיום תרבות הינה מוצר "לא כלכלי".

התרבות מתרכזת במרכז הארץ ואמנים אינם יכולים לנסוע רחוק ולהופיע בשל התשלום הזעום המשולם להם. עיריות אינן בונות אולמות לצורכי הופעות ואינן מקצות תקציבים מספקים לתרבות, וכך נאלצים התושבים להסתפק במכשיר הקטן כאמצעי קשר יחיד עם העולם התרבותי. 

ומה בנוגע למוזיאון? כמה פעמים ביקרתם במוזיאון בשנה האחרונה? אם עניתם תשובה בין אפס לאחת הרי שאתם מהווים את רוב האוכלוסייה והאשם אינו נופל עליכם. מוזיאונים בכל העולם פתוחים לקהל המבקרים בכל ימות השבוע ובעולם המערבי מקובל לפתוח את המוזיאונים בימי שבת וחגים ללא תשלום כלל על מנת לעודד את האוכלוסייה להגיע. רוב המוזיאונים פועלים בשעות עבודה מקובלות (?) שעה שרוב הציבור מצוי אכן בעבודה.  כך שאם ברצוננו בכל זאת ליהנות ממוסד ציבורי זה, עלינו לקחת יום חופש ואף לשלם דמי כניסה גבוהים. הגדלת תקציבי תרבות  תאפשר הוזלת עלויות והרחבת שעות הפעילות לשעות הערב ולאורך כל ימי השבוע. למותר לציין כי בנוסף להעשרה התרבותית מהלך זה יביא ליצירת מקומות עבודה נוספים. 

המכשיר הקטן אמנם מספק לכולנו את ההנאה הבידורית בסוף יום עבודה מעייף אך גם כאן ניתן להגדיל רווחים לטובת הציבור ולא רק את רווחי הזכיינים. זכייניות הערוצים המסחריים מפרות שנה אחרי שנה את התחייבויותיהן לרשות השנייה ולנו בכל הנוגע להפקות מקור ומדי שנה מקבלות דחיות והקלות בעמידה בהתחייבויות. 

רק השנה דווחנו כי הזכיינית קשת שהרוויחה מעל 30 מליון ₪ מתכנית אחת בלבד (האח הגדול) לא עמדה בהתחייבותה לעמידה ביעדי ההפקה של סוגה עילית בסכום של: נכון, 30 מליון ₪. חוב זה חולק לתשלומים אשר על הזכיינית להפריש מרווחיהן זאת עד לשנת  2014.

הרשו לי לנסות ולבחון את הסוגיה לפיה היו פונים אזרחי ישראל לרשויות בבקשה  שלא לשלם מס הכנסה השנה ולחלקו לתשלומים למשך תקופה של חמש שנים? נשמע טוב לא? 

פריסת ההתחייבויות ואי הטלת סנקציות עונשיות גורמת לזכייניות להקל ראש גם בעתיד בהתחייבויותיהן כלפי הציבור (ולא כלפי גוף סטטוטורי) וליצור גירעונות גבוהים יותר בהתחייבויותיהן ולהגיש לנו מחירים גבוהים יותר ותכנים דלים יותר.

חיוב הזכייניות בעמידה ביעדים עליהן התחייבו תוך שלילה מיידית של רישיונן באם לא יעמדו ביעדיהן עשויה להניב שני רווחים מיידיים:  שיפור ההיצע התרבותי בארץ יחד עם יצירת מקורות תעסוקה ליוצרים ומבצעים. סנקציה זו אף תביא לתחרות בריאה בין הזכייניות ולהעלאת רף היצירה, וכבר ראינו כי כאשר מאפשרים ליוצרים ליצור, יצירה המסווגת כ"סוגה עילית" מוביל הדבר ליצירת תכנים המבוקשים בכל העולם – וראו הסדרה "בטיפול".

30 מליון ₪! לאזרח נורמטיבי אשר מרוויח משכורת ממוצעת הסכום אמנם נשמע אסטרונומי, אך כדאי להעמיד דברים על דיוקם: תוכנית האח הגדול לבדה גרפה רווחים בסך של כ-30 מיליון ש”ח, עלותו של מטוס אחד הינה 30 מליון ₪, עלותם השנתית של שלושה משרדים ממשלתיים של שרים ללא תיק הינה 30 מליון ₪. תקציבה השנתי של הכנסת, בנין בו מועסקים כ500 איש (כולל חברי כנסת, עוזריהם, משמר, אנשי בית וכד')  מסתכם בכ-300  מליון ש”ח! הדוגמאות הן רבות, צריך רק לפתוח את ספרי התקציב ולראות. יוצא כי סכום זה אינו כה גבוה וההיגיון הבריא מצביע בברור על כך שתקציבי התרבות חייבים בהכרח להיות גבוהים יותר.

אך לא כך מסתבר. תקציבי התמיכה בתזמורות, למשל, מסתכמים בכ-32 מליון ש”ח בלבד! אם רק נכפיל את הסכום (שלא לומר נשווה אותו לתקציב הכנסת, למשל) פני הדברים יראו אחרת. 

ואם כבר בתמיכה במוסדות מוסיקליים עסקינן, הרשו לי להאיר זווית לא מחמיאה במערך התמיכה של משרד התרבות: קומיסריות תרבותית.:ברוסיה של שנות ה-60  נאסר על הסופר בוריס פסטרנק לפרסם את ספרו זוכה פרס הנובל "דר''ז'יוואגו" והוא אף נאלץ לוותר על הפרס בלחץ המשטר. ספרו ראה אור רק לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי. במדינת ישראל של ימינו מופעלת קומיסריות תרבותית באופן של לחץ כלכלי בלתי מתון..נכון להיום, משרד המדע התרבות והספורט מעניק סיוע אך ורק לתיאטרון, תזמורות ואנסמבלים למיניהם. הרכבים מוזיקליים היוצרים מוזיקה עכשווית בשפה העברית (מאחר ומוסיקה ערבית זוכה לתמיכה) אינם זכאים לכל תמיכה ממשלתית, למרות תרומתם ליצוא תרבותי ולמרות השימוש שעושה משרד החוץ ביוצרים ישראליים עכשוויים כמסבירים (מישהו אמר "אינפקטד משרום"?). 

מתופף זכאי לסיוע כלכלי אם הוא בוחר לתופף בפילהרמונית,  אך אינו זכאי לסיוע דומה אם הוא בוחר לתופף בלהקת רוק.  הגיוני, לא? 

עלינו לשאוף להתרחבות והעצמה תרבותית. כל שקל שנשקיע בנפשנו יניב מספר שקלים רב יותר בכל מימד אחר של חיינו, בכלכלה בחינוך ואפילו בהתנהלות היומיומית. 

לפני שנים רבות חיי בסין הרחוקה חכם זקן שקיבל בשכר עבודתו שני מטבעות ליום.,באחד היה קונה לחם ובשני פרחים..כשנשאל מדוע הוא מוציא מחצית מהונו הדל על הפרחים, השיב כי הלחם נחוץ לו כדי לחיות והפרחים נחוצים לו כדי לספק סיבה לחיים. לנו יש היום שקל אחד בלבד. כדי לחיות אנחנו צריכים לספק לעצמנו גם את השקל השני. 

לפרטים: יוליה ספקטור  050-7405410   JULIA4KNESSET@GMAIL.COM