Monday

   זה היה אחרי המבחן בתנ"ך. את זה אני כן זוכרת.

   אבל משם והלאה אני לא זוכרת כלום. וזה היה כזה כיף. לא לזכור כלום, ולא להרגיש כלום ולא להיות כלום. פשוט כיף. אפילו לא לזכור מה שאני לא זוכרת.

   ולהתנדנד בין הקירות, ולהתנגש בכיסא, ולחזור למיטה שלי עם השמיכה. איזה פינה נהדרת סידרתי לי,  הייתי יכולה לחיות כל החיים ככה, בלי להתגעגע לאף אחד. ודווקא אני חושבת שהמבחן הלך לי לא רע.

   בחיי, אלה היו היומיים הכי כיפיים של החיים שלי. פשוט הכי כיפיים. ואיך היה לי חבל להתעורר בסוף. ואיך חבל שזה לא נמשך יותר. עוד כמה ימים, אולי אפילו שבוע.

   נראה לי אגדה, להפסיד שבוע שלם. חלום.

   אבל, מה אני יודעת, אולי אחרי שבוע כבר מתרגלים. ואם מתרגלים אז כבר לא מתגעגעים לזה יותר.

   ודולב בא. זה אני כן זוכרת. איך הוא יֵדע לבוא, בטח אימא התקשרה אליו. כי הנייד שלי היה סגור עוד מהמבחן בתנ"ך, לא פתחתי אותו בכלל. אולי היא פתחה וראתה את ההודעות שהוא השאיר לי, דולב תמיד משאיר לי הודעות, אולי בגלל זה היא אמרה לו לבוא. כי אחרת אין לי מושג איך הוא ידע. ואפילו לא הייתה לי נורא בחילה. רק קצת. ואחר כך הבחילה עברה ובכלל לא הרגשתי כלום.

   ואיזה עניין רוזנטל עשה מהמבחן הזה, אפשר לחשוב מה קרה, מי מת. הצגה שלמה. הביא לנו דפים מיוחדים ממחברות בחינה שנשארו במזכירות, שרק עליהם נכתוב, ואם צריך טיוטא אז רק מהצד השני של הדף, ואסור להוציא כלום מהתיק. בכלל אסור תיקים. כמו בבגרות הוא אמר, שתתרגלו.

   ומה אם אני לא רוצה להתרגל. מה אם לא בא לי לשחק את המשחק הזה. מה אם אני לא רוצה לעשות את הבגרויות המחורבנות האלה בכלל.

   אז אף אחד לא שואל אותך בכלל. ככה הוא אומר לי תמיד, רוזנטל המניאק הזה.

   והטלפונים, זה היה הכי קטע - שכל אחד יכבה את הטלפון שלו וישים על השולחן שלו. כבר לא הספיק לו סתם להגיד לנו לכבות, הוא לא סומך על אף אחד, הוא רוצה את כל הטלפונים על השולחן שלו. עכשיו משחקים כאילו באמת. כאילו בא בוחן מבחוץ שלא מכיר אותנו. אז יאללה, תפסיקו להתלונן, תוציאו טלפונים, תכבו, ותשימו על השולחן שלי. קדימה, אתם מפסידים מהזמן של הבחינה.

   רותי הסתכלה עלי מהשולחן שלה כאילו רצתה לראות מה אני חושבת על זה. עשיתי לה פרצוף שאני לא מבינה מה הוא רוצה ממני, רוזנטל הזה, אבל שאין ברירה. אני לא יודעת על מי היא כעסה יותר. על רוזנטל או עלי. ראיתי איך היא כיבתה את הנייד, כאילו היא חונקת את החתלתול שלה. בחייך, רציתי להגיד לה, אפשר לחשוב מה הסיפור, כולה נייד. תסתכלי על עצמך, צורה-לך. אז ביקשו ממך לכבות אותו, מה כבר קרה, אחר כך תקבלי אותו בחזרה ותראי שאף אחד לא צלצל, ואפילו אם מישהו צלצל - מה זה כבר משנה, מי זה כבר יכול להיות, אלוהים? הכול ימשיך אותו דבר. גם אם הפסדת משהו אז בעצם לא הפסדת שום דבר.

   אני צריכה לשאול את דולב איך הוא ידע לבוא.

   כי את אימא אני לא יכולה לשאול. אפילו אם היא אמרה לו שאני ככה זה עדיין לא אומר שנגמר לה מהכעס עלי.

   אבל, בחיי. איזה כיף של יומיים זה היה. חלום.

   חזרתי הביתה ברגל כי כבר מזמן החלטתי שהיום אני הולכת לנסות איך זה וודקה מעורבב עם מיץ תפוזים. לא ידעתי אם ככה אני אוכל לשתות את הוודקה, אבל ידעתי שאני הולכת לנסות, והלכתי ברגל כי רציתי להאריך את הזמן הזה עד שֶ. כאילו בשביל התענוג. כי היה לי דגדוג בצוואר, במקום שהכתף מתחברת לעצמות, שמה, איפה שמדגדג לי כל פעם שמשהו הולך לקרות. אני משתגעת מהדגדוג הזה, יכולה ללכת על עננים כשהוא מתחיל. כאילו קיבלתי בבת אחת כוחות-סופר. וכבר לא הייתה לי סבלנות להגיע הביתה לנסות, אבל גם רציתי לחכות עוד טיפה, בשביל המתח.

   לא בדיוק מתח. בשביל התענוג.

   משהו כזה. בערך.

   מעניין אם דולב הבין שזה היה מהבקבוק שלו. הוא שכח מהבקבוק הזה בגלל שמאז קניתי לו עוד כמה והוא איבד את החשבון ולא שם לב שאחד נשאר אצלי. שמתי אותו בארון מתחת לקולבים. ואפילו פתחתי אותו כבר ושתיתי קצת, ממש טיפה, אבל ישר רציתי להקיא, כמו שהיה בפעם הראשונה שהוא נתן לי לטעום.  

   מאז שהוא הלך איתי לסופּר שלנו פעם וראה איך אני מדברת עם מישל הקופאית הוא כל הזמן מביא לי כסף שאני אקנה לו וודקה. כי פעם כשהוא הלך לקנות בעצמו הוא נפל בדיוק על איזה קופאית  מתקרצצת שעשתה סיפור שלם מזה שאסור לה למכור לו, ושלחה אותו לקופה הראשית שיאשרו לו לקנות אלכוהול. והוא כל כך נבהל, דולב כזה פחדן, שמאז הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. אז הוא מבקש ממני כל הזמן. בגלל שמישל כאילו מכירה שלי והיא לא שואלת אותי שאלות.

   סתם. היא לא באמת מכירה שלי.

   סתם, פעם הייתי חברה של הבת שלה. זה הכול. מהזמן שהייתי בצופים. היינו באותה קבוצה. דווקא ילדה חמודה כזאת. אבל כשהתחילו בפעולות לדבר על המחנה-קיץ הפסקתי ללכת. עד כאן. אני לא יוצאת לשום מחנה-קיץ, תשכחו ממני. אני לא ישנה לא במיטה שלי. והם עשו לי כל מיני שיחות מוטיבציה כאלה, ולא הסכימו שאני אמשיך לבוא לפעולות בלי לצאת למחנה. אז עזבתי, זהו. ומאז מישל הזאת זוכרת אותי, כי לפעמים אחרי הפעולה הייתי הולכת עם הבת שלה הביתה והיינו נשארות עוד קצת ביחד. פעם היא אפילו הכינה לשתינו סחלבּ חם, והיא שמה לי קינמון למעלה, ואני לא אמרתי לה שאני לא סובלת קינמון, רק דחפתי אותו לצדדים והדבקתי לדפנות של הספל ואכלתי את הסחלבּ בכפית, וזה היה נורא טעים. מאז לא טעמתי סחלבּ אף פעם. בכלל ממה עושים סחלבּ. אין לי מושג.

   דולב הזה. הוא בטוח שלא הרגשתי שהוא היה.

   ואני - אפילו שהייתי שמה, בֵאיבוד, הרגשתי אותו. אפילו שלא הרגשתי כלום הרגשתי אותו. אפילו שנמחקו לי יומיים הרגשתי אותו.

   יש לי קטע כזה עם דולב, לא יכול להיות שאני לא ארגיש אותו כשהוא לידי.

איך הוא היה מקסים פתאום. מאיפה צמחה לו כזאת מקסימוּת פתאום. זה רק בגלל אימא, בגלל שלא היה לו נעים ממנה אז הוא פתאום בא, ופתאום היה לו זמן לשבת לידי, והוא היה כזה מתיקות-בהתגלמותה. חביב כזה, ומלטף, אני הרגשתי את הנשיקות שלו על האצבעות שלי, אני צריכה להגיד לו שהרגשתי. הוא בטח לא יידע מה להגיד לי על זה, אבל אני יודעת שלא המצאתי.

   כאילו, מה, רק כשאני ככה הוא יכול להרשות לעצמו להיות כזה.

   אבל אני יודעת שהוא עדיין לא אוהב באמת.

   זאת עדיין רק הידידות המזוינת הזאת.

   הוא לא יכול יותר מזה, אני צריכה להבין אותו. ככה הוא אמר לי פעם, ואחר כך עוד פעם, ואחר כך עוד אלף פעמים.

   והוא גם אמר לי שזה ששכבנו פעם אחת לא אומר בשבילו כלום. כי זה היה בשבילו רק פיזי. ככה הוא אמר. וכל פעם ששמעתי אותו מוציא את המלים האלה מהפה רציתי להיות במקום אחר. וכל פעם לא הצליח לי, ונשארתי ושמעתי אותו אומר את זה עוד פעם.

   אז בדרך הביתה נכנסתי לסופר וקניתי קרטון מיץ תפוזים טבעי מאה-אחוז-פרי. וליד המספרה ראיתי שהמכסה של איזה פח זבל נשאר חצי פתוח עם שקית תקועה בתוכו, אז דחפתי אותה פנימה, מה אכפת לי, היה לי מצב-רוח טוב דווקא. גם בגלל שהצליח לי במבחן בתנ"ך. וכשנכנסתי הביתה זכרתי להביא את הדואר של אימא מהתיבה ושמתי לה על המדף ליד הרדיו. ולא הייתי רעבה בכלל, רק רציתי כבר לראות אם אני יכולה ככה את הוודקה עם המיץ תפוזים. אז לקחתי כוס מהארון והלכתי לחדר שלי והוצאתי את הבקבוק מתחת לקולבים, ושפכתי לכוס מיץ תפוזים, בערך חצי, ושפכתי וודקה בערך חצי, ושתיתי. וזה היה קר בגרון בגלל המיץ, אבל גם עשה לי חם בגלל הוודקה, וזה היה בסדר, לא רציתי להקיא כמו שפעם דולב נתן לי לשתות וישר הקאתי. אז ככה גמרתי את הקרטון של המיץ, כל פעם שנגמר לי בכוס שפכתי עוד חצי מיץ תפוזים וחצי וודקה. ואחרי כמה זמן נהיה לי נורא נעים בראש וכבר לא הייתי צריכה לשתות יותר, אבל היה לי חבל להפסיק. אז רק הלכתי לעשות פיפי וחזרתי למיטה שלי, וככה נגמר הקרטון.

   אימא לקחה את הבקבוק כשהיא חזרה הביתה. היא בטח שפכה אותו לבית שימוש. אני מכירה אותה.

   אבל היא כן התקשרה לדולב. לא ברור לי בשביל מה. והוא כן בא. גם כן לא ברור לי בשביל מה.

   מה אכפת לי. לא מזיז לי כלום.

   העיקר שעברו יומיים. חבל שלא יותר. אני הייתי לא פה ולא שמה, וזה היה הכי כיף בעולם.

   ממש הכי כיף.