שיר שנכתב מזמן. אבל נכון לכל זמן. גם הזמן הזה.

האב השכול יוצא למחול אחרון עם

בתו של האלוף המנוח

רך רך הוא אוחז בידה הקטנה,

כמו היתה של בתו, רועד

וצועד,

ידיה החשופות מייצבות את הרגע,

מבטו השבור, כבדותו המרוסקת,

רך רך הוא נאחז בידה הקטנה,

לוכד רגע מתוק אחרון.

עיניה העצובות טובעות בעיני,

מתיקותה פוסעת מבעד לבגדי,

האב השכול קד קידה ונושק באבירות,

רך רך, נאחז בידה הקטנה

ורץ, מבוייש, אל הדלת המסתובבת