כותרות TheMarker >
    ';

    חפים מפשע

    לא תענה ברעך עד שקר!

    לא-יקום עד אחד באיש, לכל-עוון ולכל-חטאת, בכל-חטא, אשר יחטא: על-פי שני עדים, או על-פי שלושה-עדים--יקום דבר. טז כי-יקום עד-חמס, באיש, לענות בו, סרה. יז ועמדו שני-האנשים אשר-להם הריב, לפני יהוה, לפני הכוהנים והשופטים, אשר יהיו בימים ההם. יח ודרשו השופטים, היטב; והנה עד-שקר העד, שקר ענה באחיו. יט ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו; וביערת הרע, מקרבך. כ והנשארים, ישמעו וייראו; ולא-יוסיפו לעשות עוד, כדבר הרע הזה--בקרבך. כא ולא תחוס, עינך: נפש בנפש, עין בעין שן בשן, יד ביד, רגל ברגל

    ניב עמית - שורש הרע של ציר הרשע

    3 תגובות   יום רביעי, 7/1/09, 13:07

    ניב עמית, חבר למאבק וגם חבר מביא כאן את קצה קוצו של "קרחון הרשע והפשע".

    ניב נאבק מזה 8 שנים על הזכות להיות אדם, אזרח, ואב.

    משטרת ישראל ומערכת המשפט בישראל, בשיפלותם, אימצו את דרך הקוזקים של חמלניצקי לעשות בו ובילדיו פרעות.

    עלילות דם, זאת השיטה.

    הנה סיפורו של ניב עמית כפי שהוא עצמו הביא אותו:

     

    רבים מקוראי הפוסטים והדיונים שלי כאן בקפה יודעים שיש לי נטייה להתבטא בצורה נחרצת ובוטה, אך הפעם, הכותרת שלמעלה היא רק קוצה של יו"ד של האמת הנוראית.


    ומעשה שהיה כך היה... בנובמבר 2002 לאחר שהשופטת קבלה את בקשתי לא להרחיקני מילדי ואפשרה לי להישאר לגור בבית אחרי שכבר החלו הליכי הגירושין, קמה עוה"ד של זוגתי-שתחיה ובלי להניד עפעף אמרה (בקול רם, אפילו השופטת שמעה) "טוב, לא הצלחנו להוציא אותו מהבית בטוב ... נוציא אותו ברע!".


    מרגע זה נכנסתי לאחד הסיוטים הגדולים של מטחנת הבשר שהכין הפמיניזם-הרדיקאלי לגברי ישראל - תלונות-שווא במשטרה.


    על-פי מקורות אמינים שאפרט להלן, הפכה הגשת תלונות-שווא על אלימות לחלק בלתי נפרד בתיקי גירושין ומהווה בין 50 ל-90 אחוז מהתיקים (!), תלוי את מי שואלים.


    הגשת תלונה על אלימות על-ידי אישה כנגד בעלה, מובילה תמיד להוצאה מידית של הבעל הנילון מביתו-מבצרו, הרחקתו ממעוז כוחו והפקרתו לגורלו ככלב ברחוב (או במקרים רבים אפילו למעצרו), ניתוקו מילדיו והפקעת רכושו, מצב בו נקבעו כבר de-facto פסקי הדין במשפטי הגירושין כך שלמעשה הדיון המשפטי התייתר (כי מה כבר נותר לעשות לאחר מכן – המורחק יאלץ, אם בכלל יוכל, להוציא כספים רבים ולהמתין זמן רב עד שיתברר עניינו בביהמ"ש לענייני משפחה וגם אז סיכוייו שיוחזר המגיע לו – קלושים, בלשון המעטה, הטראומה כבר התקבעה).


    בנוסף, תמיד תפנה המתלוננת, כבר למחרת בבוקר, לביהמ"ש לענייני משפחה ותבקש (ותקבל כמעט אוטומטית) צו הגנה/הרחקה שיקבע את העוולה ואף ישמש אח"כ בהליכים כהוכחה-כביכול להאשמותיה של האשה (הנה, הרי הצליחה לשכנע שופט וקבלה צו...). בענין זה כדאי שתקראו את מאמרה של עו"ד ציפי פיק ב- Ynet "שימוש לרעה בצו הגנה - פגיעה בנשים", במיוחד את התגובות.


    יבואו חכמים ויגידו "אז מה הבעיה? חוק העונשין תשל"ז - 1977 בסעיפים מ- 236 ואילך (הפרק העוסק בשיבוש עשיית צדק), ביניהם במיוחד סעיף 240 (עדויות סותרות) וסעיף 243 (הפצת ידיעה כוזבת), קבע במפורש כי תלונות-שווא יטופלו ע"פ ההליך הפלילי ויביאו למאסרים של הרבה שנים במקרים כאלו" והנה מגיע שורש הרע של ציר הרשע!!! המשטרה והפרקליטות אינם מעמידים לדין פלילי את מתלוננות-השווא!!! וכל-כך למה? כי יש להם כסת"ח מטעם פרקליטות המדינה (משרד המשפטים) בצורת הנחיה 2.5.


    אז כמה מילים קודם להבהרת המונח "הנחיות פרקליט המדינה" (את הנוסח הרשמי והמלא תוכלו למצוא באתר משרד המשפטים: הנחיות פרקליט המדינה) - "... הינו לקט הוראות והנחיות... לתורת הפרקליטות ... הייצוג הראוי בבית המשפט, ההתייחסות הנאותה ללקוח, לצד שכנגד, לקורבן העבירה ולאזרח... ההנחיות נועדו לסייע בהתמודדות עם הבעיות העולות במהלך העבודה היומיומי בפרקליטות ויש בהן כדי להבטיח מדיניות אחידה של התביעה הכללית... " או, במילים פשוטות - ההוראות באות להרחיב ולתקן את מה שלא עשה המחוקק בצורה מושלמת.


    במאמר מוסגר אוסיף כי עוד כתוב שם : "... הפרסום מקדם את זכות הציבור לדעת, את השקיפות ואת אפשרות העלאת נושאים שונים שבטיפול הפרקליטות לסדר היום הציבורי... פרסום נגיש ונוח של המדיניות וההנחיות בצורה ברורה וזמינה לכל פרקליט, תובע, עורך-דין ואזרח מקדם את האחידות בפעולת הפרקליטות והתביעה הכללית ואת השוויון בפני החוק... ובמידת הצורך גם לבקר את המדיניות ולהעיר לגביה." - חוש הומור מקאברי יש להם שם בפרקליטות!


    בשנת 1993 הוציא פרקליט המדינה את הנחיה 2.5 שנועדה, במקור, לקבוע את "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה" בעיקר לגבי קטינים שהגישו תלונה נגד קרוב משפחה בנושאי אלימות ועבירות מין כדי למנוע אפשרות הפעלת לחץ לחזור בהם מעדותם.


    עד כאן, הכול דבש.


    אלא שאז, בין השנים 1996-2004 כיהנה הגברת עדנה ארבל כפרקליטת המדינה וכיאה וכיאות לשליחותה הפמיניסטית-רדיקאלית (ולהתנהלותה בכלל הראויה לועדת חקירה ראה התנגדויות שהוגשו למינויה לוועדה לבחירת שופטים, מאמרים שפורסמו במעריב באותה תקופה ולמדור עדנה ארבל באתר העיתונאי יואב יצחק), הכניסה "תיקונים קוסמטיים" בהנחיה כדי לתת בידי חברותיה כלי שטני חדש להתעללות בגברים.


    מאז הכניסה הגב' עדנה ארבל את השינויים להנחיה והרחיבה את מטרית ההגנה שהיא מספקת מפני חוק העונשין למגישי תלונות שווא במשטרה כך שנכללות בה בפועל גם נשים, שולחים עוה"ד את לקוחותיהן (נשים בלבד) להגיש תלונות שווא במשטרה על אלימות מתוך ידיעה ברורה כי:


    1. גם כאשר תתגלה העובדה שהתלונה הייתה תלונה שיקרית - לא תענשנה מגישות התלונה (בגלל "הענות" המשטרה להוראות ההנחיה) כמתחייב מהחוק, וכן,


    2. תגובת המשטרה המידית תהיה הוצאת הבעל מביתו ובכך קביעה בפועל של פסקי הדין במשפט הגירושין (נחשו לטובת מי...).


    בכך נתנה הגב' ארבל את הגושפנקא בידי נשים, עוה"ד למעמד אישי תאבי בצע וחסרי מצפון, משטרה, שופטים ושאר מרעין בישין המעורבים בעולם הגירושין, את האפשרות לנצל את המשתמע מההנחיה (המתוקנת/מעוותת) בצורה הפוכה לכוונתה המקורית וליצירת מצב בלתי נסבל של עיוות דין אכזרי ומפלה כלפי גברים, את הכלי המאפשר לקחת את החוק ולהשתמש בו כקרדום לחפור לטובת הנאה אישית.


    הנושא ידוע ומוכר היטב לכל הגורמים האפשריים, בין השאר נזכיר את הפרסומים הבאים:


    • "חוסר אונים" מאמר שפרסם נצ"מ ד"ר פיני יחזקאלי בירחון 187 של "מראות המשטרה" (סיפור מעניין בפני עצמו - מאז שגיליתי את דבר קיומו של המאמר הנ"ל והשתמשתי בו לצרכי הסברה מחקה המשטרה את הגיליון האמור מאתר המשטרה - משטרת ישראל מעלימה ראיות !!! למי שרוצה - יש בידי העתק המסמך המקורי).


    במאמר זה כותב נצ"מ יחזקאלי בצורה מפורשת (ההדגשות שלי):


    "... קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.


    כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם).

     

    מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא.


    הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשוביניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים.


    קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה.

     

    מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר.גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב.


    בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך
    ."


    • "הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת סיכונים" מאמר של פרופ' מיכאל בר-אלי, עוה"ד מאיר בר-מוחא ופרופ' דוד פרנקל שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה".


    • "מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג" מאמרו של כב' השופט נתן זלוצ'ובר שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה".


    יש בידי לפחות עוד 2 מאמרים אובייקטיביים כאלו, עוד כ-10 נוספים שנכתבו מטעם ועוד עשרות כתבות עיתונות (מודפסת, אינטרנטית, טלוויזיה ורדיו) על תוצאותיו הרות-הגורל של עיוות זה. אשמח להציגם בפני כל מבקש.


    מעניין במיוחד יהיה עיון בנתוני המטה הארצי, חטיבת חקירות, מדור נפגעי עבירות אשר נמסרו ע"י סנ"צ (לשעבר) נורית זיו לוועדת-המשנה "לבדיקת טענות על מדיניות של החמרה כלפי גברים בדבר תלונות כזב של נשים" בכנסת בראשות ח"כ חיים אמסלם בישיבה מיום 18.12.07.


    כאזרח נאמן של מדינת ישראל ומתוך אמונה בדין וצדק שלה, פניתי למשרד המשפטים בכתב והעליתי את הנושא בתקווה שיתוקן. התפתלויותיהם ותרגילי ההתחמקות שלהם היו מעניקים מדלית פלטינה לצלופח מכוסה גריז באולימפיאדת האומללות של מדינת ישראל. לא נותר לי עתה אלא לפנות לבג"ץ בתקווה קלושה שחשיפה פומבית של פצע מכוער זה יטריד "קצת" את מנוחתם במגדל השנהב 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/5/11 15:24:
      שורש או סימפטום ? כי גם אם כל החוקים היו 100% זה איננה פותר שרשרת של כשלונות מהרווחה, משטרה, פרקליטות, שופטים שמפחדים לעשות ולומר הטוב והישר. ושם מצויי השורש, כי כל עוד אנשים מוכנים לראות רע ומפחדים לעשות משנכון (אפילו לפי דעתם). הרע ימשיך.
        28/5/11 15:17:
      רק מי שחווה על בשרו את ההרגשה האיומה והמשפילה, לעמוד מול חוקרים מטומטמים, מפגרים ואווילים, שמתים לראות דם, מתים לראות אותך בקרשים, ומקבלים סיפוק מהסבל של העומד בצד השני של המתרס, יכול להבין את התחושה הזו. גרושי הגיש נגדי, עד היום מעל 70 תלונות שווא. גם כשידעו שמדובר בתלונות שווא לא עשו נגד הפסיכופאט מאומה. הכי נורא היה מבחינתי, חודש אוקטובר 2009, כשהייתי בחזרה בשעת לילה מאוחרת הביתה ממקום עבודתי, ואז ניידת עלתה על הכביש, מתוכה זינקו 4 זבלים מתוך הניידת, והודיעו לי שאני עצורה על תלונת שווא הזויה נוספת שהגיש נגדי הגרוש ביחד עם פקידת הסעד הארורה וזה כשהילדים שלי כבר היו בטלפיהם וברשותם של הנאצים הארורים הללו. הדרך שלי היתה להמשיך ולהילחם, להוכיח את חפותי, בדיוק כמו שעשה ניב עמית. אני לא מכירה דרך אחרת.
        29/12/10 00:05:
      עצוב מאוד. במקום למנוע את מותן של נשים מסכנות, גורמים לנזק נוסף, אולי לא פחות קשה, בדמות הרס חייהם של הגברים והילדים

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל