במלחמת עזה, דובר צה"ל והצנזורה פועלים בדרך משונה משהו, בגדר פחדנות יתר וחוסר הבנה ויכולת להתמודד עם העבר לנוכח ההווה. 

כך, התקשורת הישראלית נתקלת במכשול בלתי עביר, מה שמונע מבעדה להעביר לציבור מידע עצמאי, מבוסס ועדכני. ציפינו מהתקשורת לנהוג אחרת אך היא בחרה דווקא בדרך הקצרה והקלה. היא לא פוצה פה ומקבלת לעת עתה את הגזירה המרה. כך יוצא שהציבור מקבל קטעים ערוכים שהפיק דובר צה"ל ומתאימים לפרויקט גמר בבית ספר תיכון (כפי שהופיעו ב- 6.1.09 בכל מהדורות החדשות). 

התקשורת הישראלית יודעת לדבר כשצריך ומוטב שתעשה זאת מהר פן יהיה מאוחר ותסתיים המלחמה בעזה. אולי תגיע למסקנה מהירה שעליה להתנהל בצורה אחרת בעוד המערכה נמשכת. כך תמלא באופן מוצלח יותר את ייעודה. כך נשפוט אותה כתקשורת אמיתית במדינה מתוקנת ולא כתקשורת מגוייסת ומתוזמנת למען איש זה או אחר. 

מראשית המלחמה "כלבי השמירה של הדמוקטיה" הפכו ל"פודל" קטן ונחבא אל הכלים שלא יודע איך להתמודד נכון עם תפקידו גם לנוכח המגבלות החדשות שנכפו עליו:

התקשורת משמשת כשופר לגרסאותיו של דובר צה"ל, אבי בניהו שחוזר על דבריו ב"מכבסת מילים" משומנת ומשופצת. התקשורת לא פוצה פה גם כאן, לא אומרת "סטופ" ולא מראה סימנים. היא אינה מביאה לנו גרסאות מקוריות משלה: משהו בדק או שאל האם מה שמעביר תא"ל אבי בניהו הוא נכון ומלא ? איפה התקשורת כשצריך גם לשאול ולברר את הפרטים הקשים והנסתרים ? בכל סיטואציה יש גם שאלות קשות שצריך לשאול ? הכי קל זה ללכת בדרך הישר ולהזין את הציבור דרך צינור אחד שמעביר מידע שוטף ובלי הסתייגויות.

נראה שהתקשורת נזהרת יתר על המידה בעניני צנזורה ובכל פעם מדגישה זאת בפנינו. מוטב שיבדקו שם מבעוד מועד מה מותר ומה אסור ולא יאביסו אותנו במממרות ממוחזרות "אני נזהר, אני בדקתי ואני לא יכול...".

אין ספק שהפעם הציבור מקבל מידע חלקי ביותר ולא שלם.

התיעוד הויזואלי היחיד והמהימן, הוא צילום "לונג שוט" של תמרות העשן בעזה. זה לא נותן תמונה כל שהיא על כלום ויכול להיות שזהו צמיג בוער מעבר להר. האם העם יכול לבדוק ולשפוט מהימנה את האירועים שם כשהוא מקבל סיקור שכזה ?

נכון, כיף ונעים לשמוע את התקשורת שעוטפת את כולם באהבה,אך מעבר לכך חשוב שגם תהיה מידה של איזון בכדי לבחון את ההתרחשויות באופן מפוכח, או לפחות להעלות לגביהן איזה שהם ספקות.

העובדה שהמידע זורם דרך צינור אחד ומקוטע שכולו מתרכז בדובר צה"ל והצנזור באופן בלעדי יוצרת חללי זמן שבהם מתפשטות שמועות בלתי מוסמכות, שיש להן השפעה שלילית על מורל הציבור ועל יכולתו לפענח את ההתרחשויות בשטח.

באופן טבעי מצבי חירום לאומי מעוררים התכנסות פנימית, הזדהות ונטייה לדחות את הדברים הקשים, ההשגות והלקחים הזמניים לאחרי המלחמה. 

אך אין העובדה הזו פוטרת עיתונאים מחובתם למלא את שליחותם החברתית ולבחור בדרך הקלה והנוחה ללא מאמץ להשיג יותר.

הדרך היחידה האפשרית בדמוקרטיה מפותחת, הינה לקבל מידע מקיף על המתרחש ולגבש לגביו עמדה. נכון לכתיבת שורות אלה, התקשורת הישראלית עדיין אינה עומדת במטלה הזו ולא מראה סימן כל שהוא לשינוי דרכה.