בהחלטה של מערכת הבטחון לא לתת לאמצעי התקשורת להיכנס לאזורי הקרבות יש יותר נזק מתועלת.

כלקח ממלחמת לבנון השנייה, הוחלט להדק את הצנזורה על הדיווחים מעזה.

אם לא מתייחסים לבעייתיות של החלטה כזו מול חופש העיתונות, כביכול זו החלטה מובנת, בהתחשב בפסטיבל הסטריפטיז של בטחון השדה בחזית הצפונית שחווינו ב2006. לא לקחו בחשבון שאנחנו בעידן שבו כל בן אדם עם סלולרי דור שלישי הוא בחזקת צוות עיתונות בפוטנציה, ובאין רובה, כל מטאטא יורה.

וכך, מי שאומר לא לסיקור הרשמי והפחות או יותר מבוקר, למעשה חושף את עצמו לסיקור בלתי נשלט ולא מבוקר.

המצב שנוצר הוא שהדיווחים המצולמים, כמו גם מספרי ומאפייני ההרוגים והפצועים בלחימה בעזה הם בבלעדיות של חמאס וNGO'S שרובם ככולם עוינים את ישראל.

אצלנו בתקשורת אין בעיה למלא את הוואקום שבין הדיווחים ההיסטריים על כל נפילה של טיל בדרום ע"י ערימות מלל של פרשנות סמי-צבאית הממחזרת את עצמה לדעת. בתקשורת הזרה לעומת זאת, נוצרת בעיה קשה: כלי התקשורת הממוסדים באירופה, בעודם מחפשים בנרות דרכים לרוות את הצמא למידע עדכני, מוצאים את עצמם מדווחים דיווחים שטחיים ומשאירים את הבמה לבני ארצותיהם היחידים שנשארו בעזה: מתנדבים של ארגוני זכויות אדם קקיוניים ומוטים פוליטית. 

המתנדבים, שרק מחכים להזדמנות כדי לזכות בחשיפה, ממלאים  יום ביומו  את החלל בפריים טיים של מהדורות החדשות המרכזיות באירופה על תקן כתבים/פרשנים על דעת עצמם, על רקע צילומי "סנאף" של צלמים חובבים פלסטינים ו/או אנשי חמאס.

וכך, עם הניסיון הנואל ל"סגר דיגיטלי" על הרצועה אנחנו יורים לעצמנו ברגל: הוא מקבע את המלחמה בעזה בתודעה העולמית כמשבר הומניטרי במקרה הטוב וכטבח ללא הבחנה באזרחים במקרה הרע.

יש הרגשה שמשהו למדנו ממלחמת לבנון השנייה, גם ברמת הפרוצדורה השלטונית כמו גם בתחום הצבאי. אבל שוב אנחנו עושים טעויות חמורות בתחום יחסי הציבור. 

במלחמה הבאה, עדיף יהיה אם נסמוך על התקשורת המיינסטרימית הישראלית והזרה שתעשה את עבודתה נאמנה. אחרת נמשיך להפסיד את מלחמת ההסברה ל"עיתונאים" של FREE GAZA.