כותרות TheMarker >
    ';

    קופי-פייסט

    העתק חלקי של הבלוג שלי בנוטס (notes.co.il/noam) ודברים חדשים. הגיגים על הורות, עיתונאות, תרבות פופ ובכלל.

    0

    אם למות, אז ככה

    0 תגובות   יום רביעי, 7/1/09, 15:15
      המונח החם של אתמול הוא אש ידידותית. עוד ביטוי חצי אורווליאני שמנפיקה המציאות המופלאה שלנו. מכבסת מילים על מטבעות שייצרה כבר סיכול ממוקד, צריבה תודעתית ועוד באז וורדס מעולות. כאן אני מניח שמדובר בסך הכל בעיברות של friendly fire, גיור של המכבסה האנגלית. וכבר יש הומור שחור, על צה"ל הכל כך יעיל עד שהוא מוריד בעזה כל דבר שזז - מחבלים, ילדים, חיילים.

     

    כשהקשבתי בטעות לרדיו, בין דיסק לדיסק אסקפיסטי אחר, נפלתי על דיון בין רזי ברקאי לאורי אור על העסק ביש הזה, חיילים שחוטפים אותה מקולגות שלהם במקום מהאויב. הסוגיה הייתה האם למשפחות קשה יותר, כי הבן נהרג לא מאש האויב, אלא בגלל תקלה שכזו. זיהוי לא נכון. זו שאלה לא פשוטה. לכאורה מת הוא מת הוא מת. אבל העניין הוא במי שנשאר מאחור, וצריך לחיות. לבנות איזשהו סיפור, תובנות, הצדקות, שיאפשרו המשך חיים שפויים.

     

    אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור. אמה של אחותי נפטרה בגלל סיבוך אחרי הלידה. אבא של ידידה טובה שלי נהרג בתאונת דרכים, כשהייתה בת שנה וחצי בערך - בגיל בו אני הייתי כשהתייתמתי. ועכשיו נשאלת השאלה האם יש באמת הבדל. זו שאלה שהטרידה ומטרידה אותי לא מעט. אני סבור שכן. גם למתים יש סטטוס, אבל חשוב מזה - יש כאן עניין של סיבה. הנה אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהתואר הראשון בתקשורת: אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כאוס. הם צריכים סיבה. הם צריכים להאמין שיש סדר, שהדברים בנויים כנראטיב כלשהו, ולא כרצף אירועים נטולי הקשר והיגיון.

     

    מלחמה היא חתיכת סיבה. אבא מת כי הוא היה פטריוט בימים שלא התלווה למילה הזו ניחוח פשיסטי. כי הייתה מלחמת אין ברירה והוא הגן על הארץ. או אולי בגלל פשלה קולוסאלית של הדרג המדיני והצבאי. אבל הייתה סיבה. יש מדליה. יש טקסים. משהו להיצמד אליו. לפעמים גם לכעוס עליו - על הבחירה שעשה, על סולם הערכים שלו. אבא של אורלי מת בגלל עיתוי אומלל, אולי בגלל נהיגה גרועה של מישהו. למה אפשר להיצמד כאן? על מה אפשר לכעוס? איך אפשר למצוא סיבה שתמנע מרירות, תחושת חוסר צדק קוסמי ושרירותי? אין לי מושג.

     

    אני לא יודע מה עובר על המשפחות של החיילים שמתו מאש כוחותינו. אם זה כואב יותר או פחות. אני לא יודע אם אפשר בכלל למדוד את עומק תהומות הייאוש והכאב שמוות בטרם עת גורם. סיבה או לא, זה מצלק לכל החיים. לא נרפא אף פעם באמת. אבל אולי, רק אולי, מוות בקרב מספק איזו נחמה קטנה, זעירה. נחמה שמוות מאותה אש ידידותית ארורה, מונע.

     

    אני מניח שזה קשור גם לאופי ולנסיבות החיים של הנותרים מאחור. אבל איכשהו, בשורה התחתונה, אני מוצא את עצמי כואב יותר על ההורים של הנופלים מסיבות כאלה. אש כוחותינו, תאונה מטופשת בדרך חזרה מהחזית, המשך מיותר של עוד יום יומיים במלחמה כושלת. אני מניח שזה קשור למטען האישי שלי. לצורך שלי לעשות סדר בתוהו ובוהו של החיים. אבל ככה זה. עצוב לי עליהם יותר.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      gnome
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין