נו, אז בזמנו הייתי מעודדת של מכבי כדורסל.
בזמנו הכוונה בזמני. זה היה הזמן שלי, גיל 18. הייתי מלכה.
באמת. לא באנלוגיה, מטאפורה או בהשאלה. עם כתר על הראש ושרביט M16 . כלומר, פונפון. פונפונים. זו הייתה הכוונה. הייתי לובשת את הטייצ' הזעירים ועומדת מול קהל של עשרת'לפים איש, מניפה רגליים בקאן-קאן, שיער אסוף גבוה, חיוך מורם אל על. קלים חייה של מעודדת. פשוטים חייה של מלכה. חדר ההלבשה שלנו היה מול זה של הקבוצה היריבה.
זו לא אנלוגיה, מטאפורה או בהשאלה, השמועה על השחקנים הזרים.
אחד מפוחם ניגש אלי פעם וחייך חיוך לבן. נתתי לו לזיין אותי מהצד. הייתי אתלטית, אני אומרת לכם. וזה היה בשם השלום, הצדק ואהבת האדם. חוץ מזה הוא גם ידע לעשות גלגלונים וסלטות והתרשמתי מאוד, ידעתי שבעולם – אחד כמוהו מצטלם יותר טוב. הוא חדר דרך הירך אל הקיבה ישר למעי הגס. הזווית הייתה קצת עקומה, אבל במראה נראיתי בסדר, קצת שמנה בעפעפיים אבל סביר לאור התנאים.
ירוק ואדום אף פעם לא היו הצבעים שלי. רק כחול ולבן וחול וזיפים. 'תנו לי זין!'
הרעתי בהתלהבות.
פעם מעודדת, תמיד מעודדת. לעודד זה משהו שנשאר.
בכל אופן, קצת נגררתי, זה לא הסיפור. הייתי מעודדת של מכבי כדורסל.
אז אולי הייתה שם בעיית עפעפיים קלה וקצת אלרגיה לירוק ואדום.
אבל הייתי חביבת הקהל. הייתי מלכה. כתר, פונפונים, כל החבילה.
אלו לא היו רק המפוחמים אלא גם המולבנים. נושאי המגבות, הפיזיותרפיסט, המאמן, הפרשנים ומנקי הלוקרים. דרך אגב, גם הקהל. פעם אחת אפילו ביטלו משחק שלם רק כדי לראות אותי מעודדת. עודדתי את כולללם באותו יום. הנפתי רגליים אל על, החיוך קפא בגאון. דיברו על הערב הזה חודשים אחר כך.
הם אמרו: "החזון שלה קם ועומד!".
ואני עניתי: "הידד!"
הם אמרו: "מעולם לא ראינו פריסה פישוקית כל כך חזיתית!"
ואני עניתי: "הוריי!"
הם אמרו: "תראו מה היא מסוגלת לעשות עם הדגל!".
וכשבשבוע שאחר כך לא באתי בגלל הנקע?
הם שלחו לי ארון של פרחים. או שאולי אלו היו פרחים על ארון?.
וידעתי שהם מעריכים את העבודה שלי, את כל ההשקעה, את זה שאני מקצועית ולוקחת את הג'וב ברצינות. זו הייתה תקופה מדהימה, להיות בת 18. נתתי את החיים שלי עבורם, בשם המשחקים שהם שיחקו בינם לבין עצמם. והם אמרו שאני חשובה, מרכזית, דומיננטית. לא ידעתי שאני רק פיון במשחק של פינים. הייתי מעודדת. הייתי מלכה. הייתי ילדה. אוי, נו – שוב זה קרה.
נסחפתי. זה לא מה שרציתי לומר.
הנקודה שלי היא שהייתי מעודדת. ומעודדת זה משהו שנשאר. זה קצת כמו, נגיד... אם אני עושה איזושהי אנלוגיה או מטאפורה או לוקחת בהשאלה, איזה, נגיד מן אחד כזה שפשט את המדים וחשב שגמר, כשפתאום אוכל זפת וקוראים לו למלחמה. וכולם אומרים שהוא אמיץ וגיבור ומציל את המצב. והוא לא באמת י ו ד ע, הוא רק מבין שעכשיו אי אפשר. והוא מושקע ומשקיע ונותן ועושה. והוא ילד, או שיש לו ילדים. ומזיינים אותו, בזמן שאוהבים. ובכלל זו רק אנלוגיה, מטאפורה ובהשאלה. זה לא הנושא של הפוסט. הנושא הוא שהייתי מלכה. |