הלב עולה על גדותיו והעט יבשה... האוזניים ברדיו.

הרדיו פתוח בווליום בינוני- נמוך כל היום..

מקשיבה- לא מקשיבה.

קשה להתנתק ממה שקורה למרות שהמחשבות לוחשות די, מספיק,

כמה אפשר.. כמה פעמים יתחנו לנו אותו הדבר באותם מילים..

הלב שם בדרום. כאן, עוד לא לגמרי התאוששתי עמוק בתוכי

ממלחמת לבנון השניה.

אותה מלחמה שספיחיה מלווים את כולנו בכל מקום.

זוכרת היטב את ההרגשה, את האזעקות, את הבומים.

מקשיבה לפרשני הדור ברדיו בחצי אוזן ומחליטה לבשל משהו.

באמת שאיני מצליחה להתרכז באופן מלא במשהו. הלב נמצא שם בדרום.

והמחשבות: המלחמה הזאת באמת תפתור משהו?

יהיה שם שקט לתקופה ארוכה יותר מכמה חודשים?

לא. אני לא מרגישה שנגמור איתם. אם הם יירו טילים שוב נצא למלחמה כזאת?

ומה עם גלעד שליט?

אני לא יכולה לשאת את המחשבה שגורלו יהיה כשל רון ארד.

ומה עם נאסראללה? הוא ייכנס לעימות איתנו כעת?

מתי יבוא הסוף למלחמות בארץ הזאת? אני מאוד אוהבת את מולדתי.

(המילה מולדת כלולה במילון הציוני הישן..)

מולדת שלי אני חושבת. מו- ל- דת שלי... זו ארצי מולדתי ולעולם לא אעזבנה.

כאן הבית שלי. הבית במובן הנפשי. הרגשי.

אני נזכרת בשירים היפים של מתי כספי, וילנסקי, אהוד מנור, יורם טהר לב,

אריק איינשטיין ועוד.

המילים בשירים הללו עומדות כעת זקופות. אמיתיות. עובדתיות.

האוזן שבה לרדיו.. יש משהו חדש? לא ממש.

אני שבעת רצון על האיפול שהטילה הצנזורה.

אני גאה ומרוצה שיש לנו ילדים כאלה, כאלה שבימים רגילים אוהבים להשמיץ

(את חלקם),כאלה שמכנים אותם "חנונים"..

אני מדמיינת לעצמי את הילדים האלה מאחורי מחשבים, בקרבות עצמם..

דתיים יפים באמת, חילוניים מצויינים.

כולם כאחד ללא הבדלי ם עדתיים.

אני דואגת להם, חושבת על האימהות, הילדים, החברות, הנשים.

לבי אתם. נכדי הבכור יתגייס בעוד 3 שנים.. מה יהיה? מה יהיה אז?

אלוהים, חברי האהוב, יקר שלי, שלח את צבאות מלאכיך

להגן על כל הילדים שלך כאן.

אני בוטחת בך. מן הסתם בחרת ביהודים בגלל האנושיות שלהם,

התבונה שלהם והדוגמא שהיהודים אמורים להיות

לאחדות של כל הגוונים, הדעות, העדות, התרבויות, הזרמים.

זו אחריות גדולה וכבדה לעמוד בשיעור כזה של דוגמא לאחדות..

שיעור לא פשוט כלל..