הולכת? זהו? נגמר?

שמע את קולו מהדהד לכיוונה...

תשובה לא הייתה, רק דממה ושקט וחידלון וריקנות.

הוא ידע מה מחכה לו, זה הרי ריטואל קבוע..

לכל התחלה יש סוף: קרוב, רחוק, מאוד רחוק, אבל יש סוף!

הסוף הזה, יש והוא ארוך, יוצא הוא מהגוף כמו הסמרטוט היוצא מתוך כובעו של הקוסם במשיכות יד, עוד ועוד ולא נגמר.

עוד ועוד ולא נגמר...

הסוף הזה נעשה כבד, שורף, שואב את לחלוחית האנרגיה שעוד לא נעלמה, ולא מרפה.

הסוף הזה, לא יניח ולא ישקוט עד שירגיש כי הצליח לרוקן הכול, את כל יצר החיים, את כל השמחה והאושר וחדוות היצירה.

הסוף הזה, אין-סופי הוא, מתמשך ומתמשך שלא כמו שאר ה"סופים"....יוצר הוא את עצמו מחדש בכל רגע נתון...

אני כאן, שואג הוא הסוף, עוד קצת ועוד קצת ואז יהיה באמת סוף!

רק כשירגיש שהצליח במשימתו, שהצליח להשאיר בלון נפוח מלא באוויר מורעל חסר תקנה, רק אז ינוח הוא, הסוף הזה, על משכבו לשלום.