| המלחמה משתיקה את המוזות, אז אני מתדרדר לביקורת טקסטים. נתקלתי במאמר נחמד של זלמן שובל, אחד מחבר יועציו של נתניהו, שבו הוא מסביר למה אין טעם לעימות שביקש יו"ר מרצ לערוך עם נתניהו על "סוציאליזם מול קפיטליזם". זה לא מאמר חשוב במיוחד, אבל הוא מתמצת יפה את האופן שבו נציגי הקפיטליזם מצליחים להשתיק את הוויכוח ולבטל את עצם הלגיטימיות של אלטרנטיבה. מה שעצוב הוא שהשורה התחתונה שלו נכונה: השיטה הקפיטליסטית הצליחה למסמס את הביקורת נגדה ולדחוק אותה לשוליים. אין היום (לפחות בישראל) שיח לגיטימי על סוציאליזם או על ביקורת אמיתית לשיטה. אז אשתמש בפלטפורמה הזו כתחליף זמני לפוסט שאני באמת רוצה לכתוב, על היעלמותו של השמאל הכלכלי מהמפה הפוליטית בישראל. (וכן, אני יודע, יש גם חד"ש, אבל היא נתפסת היום כלגיטימית בערך כמו ביקורת על המלחמה)
"קיינס דווקא תמך בקפיטליזם ראה מקור בגלובס זה מה שקרה בארה"ב: לא השיטה הקפיטליסטית קרסה, אלא ההתעלמות מכללים אלמנטריים, הן של ניהול מערכות פיננסיות והן של הרגולציה, יחד עם עצימת עין מול עבריינות כלכלית ומדיניות בלתי חכמה, לעתים מופקרת, בתחום התקציבי ומאזן התשלומים. כל אלה גרמו להפקרות בכלכלת ארה"ב, וכתוצאה מכך גם בכלכלה העולמית.
קודם כל, הכל בסדר. בלי פאניקה, רק מכווננים קצת את המערכת וחוזרים לשגרה. אבל מחזוריות היא חלק אינטגרלי מהשיטה הקפיטליסטית, לא תקלה חד פעמית שלה. שלזה ידאגו המובטלים... ראש תנועת מרצ, ח"כ חיים אורון (ג'ומס) רוצה לקיים עימות עם בנימין (ביבי) נתניהו על "סוציאליזם מול קפיטליזם". בבחירות, כמו במלחמה ובאהבה, מותר כמעט הכול, אך אם מדובר בדיון כלכלי, העימות מיותר, שכן, אין כלכלה מודרנית לבד מזו המכונה "קפיטליסטית" או "כלכלת השוק".
סוציאליזם איננו שיטה כלכלית, אלא אידיאולוגיה פוליטית שבכל מקום שניסו ליישמה בחיי הכלכלה, היא גרמה לעוני, לפגיעה בצמיחה, להתרוששות של עמים, לשחיתות, לאובדן חירויות דמוקרטיות - ובמקרים קיצוניים, לגולאגים ולמחנות ריכוז.
כמה נוח, אין כבר על מה לדבר, אחרי הכל כולנו יהודים ועכשיו מתברר שגם כולנו קפיטליסטים. אמנם קפיטליזם הוא אידיאולוגיה פוליטית בדיוק כמו הסוציאליזם. אבל כוהני הכלכלה מעדיפים שנחשוב על זה כך - יש סדר עולמי ברור, מדעי, שקוראים לו כלכלה, ולעומת זאת יש אידיאולוגיה הרסנית שקוראים לה סוציאליזם. עוני? פגיעה בצמיחה? השנים בהן ישראל צמחה הכי הרבה היו דווקא שנותיה הראשונות, הסוציאליסטיות יותר. גם אירופה שיגשגה אחרי המלחמה תוך יישום עקרונות מדינת הרווחה. לעומת זאת, קשה לומר שבקפיטליזם אין שחיתות. מה עם אנרון? וורלדקום? מיידוף? ומה עם אינספור מלחמות קפיטליסטיות, ממלחמות האופיום ועד ימינו?
למזלנו, ישראל מעולם לא הייתה ממש סוציאליסטית. גולדה מאיר אמנם דיברה בזמנה על "סוציאליזם בימינו", אבל לוי אשכול ופנחס ספיר, מפא"יניקים שהיו ממונים על המשק, היו מפוכחים יותר, ועשו כל מאמץ לטפח משקיעים ואנשי עסקים פרטיים מהארץ ומחו"ל, בהיקפים ובדרכים שהיום היו מככבים בדוחות מבקר המדינה.
התורה הסוציאליסטית הייתה רחוקה מהם והלאה, ואפילו דוד בן-גוריון הצהיר (ועוד בדגניה) ש"אין שוויוניות, לא צריכה להיות שוויונית, אסור שתהיה שוויוניות". קיבוצי השומר הצעיר, כמו קיבוצו של ג'ומס, אמנם נהגו כסוציאליסטים מבית, אך גזבריהם ואנשי המשק שלהם נחשבו, בצדק, לטובים ולמיומנים בעולם הכספים הקפיטליסטי. הרעיון הקיבוצי נכשל בסופו של דבר כיוון שהתעלם מכך שאנשים בכל מקום ובכל זמן שואפים ליהנות מפרי עמלם בעצמם. לקברניטי המשק המפא"יניקים הנ"ל הייתה מטרה כפולה, שמבחינתם לא הייתה בה סתירה: לפתח את משק המדינה, כולל במשיכת הון פרטי - ולחזק את שלטונה הפוליטי של מפלגתם באמצעות שליטה כמעט אבסולוטית על שוקי ההון והכספים.
האמת שהרבה מזה נכון. מפא"י באמת השתמשה בסוג של סוציאליזם כדי לחזק את עצמה דרך שליטה בכלכלה. אבל בכל זאת, ישראל בתקופת מפא"י הייתה מדינת רווחה והיא הולכת ונסוגה לקפיטליזם נטול מגבלות. לא היה לכך קשר אידיאולוגי לסוציאליזם - לא "בימינו" ולא ברבות הימים - אלא התגלמות של מה שניתן לכנות "קפיטליזם מדינתי". השיטה הזאת פעלה עד ה"מהפך" ב-1977, כשהמשק הישראלי צמח לממדים שלא ניתן היה לשלוט בו עוד בדרכים אדמיניסטרטיביות. ואף שגם היום נותרו עוד חישוקים ביורוקרטיים רבים מדי, הוא הפך יותר ויותר לחלק מהכלכלה העולמית. בד בבד דעך המשק ההסתדרותי המסואב והבלתי יעיל.
הנה שוב המדעיות לכאורה של הכלכלה. ביטול מדינת הרווחה, הגברת הפערים וההפרטה לא קרו לבד בשל ממדי המשק הישראלי. היה כאן שינוי פוליטי-כלכלי עמוק. שינוי שקשור לירידתה של קבוצת כוח אחת (מפא"י) ועלייתן של קבוצות אחרות (ההון הפרטי ותנועות הימין).
מניעים נגחניים הוויכוח בין קפיטליזם לסוציאליזם הוא אפוא ויכוח-סרק, אלא אם כן הוא נובע ממניעים נגחניים נטו. אפילו רוזוולט שהואשם בזמנו שהוא מתנכל לקפיטליזם, חזר והדגיש שמטרתו להצילו ולא לחסלו. גם הסוציאל-דמוקרטיה, הדגל האופנתי של השמאל הישראלי, כולל של השר אהוד ברק, היא בסך-הכול גרסה אחרת, ממותנת יותר, של כלכלת השוק, כלומר הקפיטליזם. על-פי הגישה הסוציאל-דמוקרטית אכן נועדו למדינה תפקידים מסוימים בתחומים מוגדרים, ולא במקרה אמרו בזמנו של טוני בלייר, שהוא תלמידה של מרגרט תאצ'ר.
ואין סתירה בכך. כפי שלמדינה יש תפקידים ברורים ומחויבי המציאות בשמירה על ביטחונם האישי והקולקטיבי של אזרחיה, או בחקיקת חוקים ובקיום מערכת משפט ציבורית לאכיפתם, כך נועד למדינה תפקיד בהענקת סיכוי שווה לכל אדם, בהבטחת הכנסה מינימלית, במתן שירותים חיוניים מסוימים, וכן, גם ביצירתן ובקיומן של מסגרות רגולטוריות יעילות, שבלעדיהן כלכלת השוק עלולה להפוך לאנרכיה, כפי שדמוקרטיה ללא חוקים ואכיפתם סופה להפוך לאנרכיה.
מעניין שמי שנבחר לייצג כאן את הסוציאליזם הם רוזוולט, בלייר ואהוד ברק. הם באמת לא מהווים יותר מעלה תאנה של הקפיטליזם, ריכוך שלו כדי שיוכל להיות מקובל גם על השכבות החלשות. אבל האם אין סוציאליזם קצת יותר נשכני? לא בשיח הלגיטימי הישראלי בכל אופן.
לא לנהוג כממשלים האמריקניים
כשמדובר על מעורבות ממשלתית, הדגש צריך להיות על תבונה ומידתיות, שלא כממשלים אמריקניים שונים, בפרט דמוקרטיים, שעיוותו את כללי השוק, כולל בתחום המשכנתאות, דבר שתרם למפולת ולמשבר הכלכלי. אם ישראל נכנסה למשבר בתנאים יחסית טובים יותר ממדינות אחרות, זה בעיקר הודות לרגולציה היעילה, למדיניות של בנק ישראל (ובמידה מסוימת של האוצר), ולרפורמות המשקיות שהנהיג בזמנו נתניהו, שבין היתר, הגדילו את הנכסים שבידי הציבור ביותר מ-500 מיליארד שקל, הורידו את האבטלה מ-10% ל-5.9%, והצמיחו את המשק ב-5% מדי שנה.
מדהים שאחרי שמונה שנות הפקרות רפובליקאית שבאמצעות הפחתת הרגולציה והרחבת הגירעון לטובת מלחמה וחלוקת כסף לבעלי ההון, אפשר עדיין להאשים את הדמוקרטים. החטא החמור ביותר בספר החוקים הקפיטליסטי הוא עיוות כללי השוק. רק לא להפריע לעשירים להתעשר.
מדהים גם שאפשר לכתוב על הגדלת הנכסים שבידי הציבור בלי לכתוב מה קרה להם רק לאחרונה. טוב, ביבי הציל את הכלכלה ואל תבלבלו אותנו עם העובדות. שוללי הקפיטליזם ומפריחי הסיסמאות בתקשורת ובפוליטיקה מרבים להסתמך על הכלכלן האנגלי ג'ון מיינרד קיינס, תוך סילוף תורתו. קיינס סבר שאין להתייחס לשאלות כלכליות בראייה אידיאולוגית או חד-כיוונית, אלא כאתגר מעשי. הוא טען שלמדינה נועד תפקיד, לעתים אפילו מרכזי, בהכוונת (ולעיתים בריסון) כוחות המשק, אך בלי לפגוע בחירות הבסיסית של הגורמים הפועלים בו. גישתו העקרונית הייתה שאין תחליף לכלכלת השוק, ושהיא הבסיס והתנאי למשק יצרני ולדמוקרטיה.
שוללי הקפיטליזם האמיתיים לא מסתמכים כמובן על קיינס. את זה הם משאירים לאהוד ברק.
" אז זהו, כמו שהזהרתי לא מאמר חשוב במיוחד. נטפלתי אליו משום שלמרות שהוא מייצג קפיטליזם קיצוני, לדעתי זה היום מרכז השיח בישראל. מה שעצוב הוא שאנשים כאלה באמת יכולים לחגוג היום את נצחונם ולטעון בצדק רב שמי שמתיימר לבקר אותם שייך בעצם לאותו המחנה. ביקורת אמיתית תצטרך להעפיל מעבר לסיסמאות החברתיות, מעבר ל"חמלה", ולהעמיד במרכז הדיון את הפוליטיקה של הקפיטליזם ואת ההטיה המעמדית שלו. |