אני רוצה לצעוק!!!!!!!!!!! ולומר את שעל ליבי.

אבל לא מסוגל,כי אני פוחד, פוחד לאבד מתנות יקרות שאספתי לי בדרך

אז אני עוצר הכל בלב,לא יכול לומר,המילים פשוט תקועות .

וכמו ילד קטן שקופץ לו בשלוליות,אני חולם שאני חופשי!

אני חולם שאני אומר את שעל ליבי

אפילו אם המיילים פגעות וכאובות נורא,

רוצה לצעוק!!!

 אני יודע שאם אצעק אסתכן ,

ויגידו שזה לא הוגן,שאני חושב ככה,ואיך אני מעיז לומר כזה דבר מכוער.

אבל לא אכפת לי,אני רוצה לצעוק!

ולומר את אשר על ליבי.

לומר את מה שיהיה,את שנגמר,אני מבטיח לא לחזור לזה מחר.

את/ה יודע/ת מה?

זה יהיה טיפשי מצידי להבטיח שלא אחזור,ושאני משאיר את כל זה מאחור

כי ליבי הוא הוא כמו ים גדול

לפעמים גועש,סוער ושוצף,לפעמים רגוע,

לא יעזור כאן שום זעזוע .

אבל אולי הכל בעצם,מתוך געגוע.

געגוע למה שיהיה פעם, לצחוק ולשמחה.

אבל יש לי תחושה שאת הכל אפשר להחזיר.

עם קצת מאמץ משותף ואם בלב יתנגן לו שיר.

ואתם,צדפים יקרים שלי,אתם המתנות שכל אחד חולם שיהו לו.

אתכם אספתי אלי בשמחה גדולה

ואתכם אשמור בלב,קרוב קרוב אל החזה בקופסת אהבה .

עם מפתח של תקווה,חיבוק,נשיקה והגנה.