המתים מתערבבים לי בחיים, המלחמה נכנסת לי לכל חלק בנשמה ומשאירה אותי עם נשימות קצרות של כאב. אימון של בוקר, שכיבות שמיכה, כפיפות בטן, כל שריר שחי סופר הרוג שמת, נגמרו לי התרגילים ועוד נותרו מתים, מחר ישארו יותר, הרבה יותר מתים. אמא של גלעד שליט אצלי בראש כל לילה , אני מנסה להכיל את הכאב שלה ולא יכולה, לא מצליחה בכזה הרבה של כאב, אני מלטפת ראש של ילד שלי ועוד אחת וגם הקטן, אנחנו אומרים קריאת שמע על המיטה, זה מרגיע אותם, אולי גם מחבר להיסטוריה היהודית, אני חושבת שטוב לו לאדם שיהיה מחובר להיסטוריה שלו, שידע. הילדים עפים עם דימיון, אני אוהבת את זה, לא מפחדת שיאבדו את המציאות, המציאות בכל מיקרה מגיע אליך, אני רוצה שיחלמו הרבה , שידעו לחיות עם הרבה דימיון ופנטזיות שלא יפחדו לחלום. העולם הפנימי שלהם כל כך ערני , לא ילדים שיודעים מה זה שעמום. היצירה זה כוח עצום של חיים, היכולת להנות מגוף פועל מיצריות פועמת ולחלום.. אני חושבת על גלעד, האם יש בו את הכוח לחיות בפנים כשכל כך קשה בחוץ?
|