שאלה זו,מדוע קראו לרחל אחותי ע"ש
אותה דודה של אבא שלי....הקרבה  אם אינני
טועה היא ,שהיא דודה רחל, הייתה אחות של סבא שלי יצחק ארדיטי,ובעלה יעקב חזן...עליו
אני לא יודע כלום. ובכל זאת מזכרת יקרה יש לי מהאיש הזה.  יעקב 
חזן קיבל מתנה ביום בו נשא את רחל לאישה.המתנה הייתה חמישה חומשי תורה
,חמישה ספרים מעוטרים בכריכתם באותיות זהב והעיטור מציין שהספרים הם מתנה ליום
חתונתו

הספרים האלה עברו בשעתו לאבי וממנו אלי.
רוצה לומר שהספרים האלה הם אצלי בבית

בכל מקרה מה שאני יודע על דודה רחל הוא
שאבי היה לוקח אותי כאשר הלך לבקרה

בבית אבות ומה שלא ברור, האם לדודה רחל
לא היו צאצאים ,עכשיו אני נזכר שהבן השלישי 
של דוד חיים ארדיטי נקרא יעקב,כנראה על שמו של  יעקב חזן

 דונה הייתה אמו של סבי יצחק ארדיטי, ואמה של
הדודה רחל של אבי.

לאבי, היו שני אחים ואחות, את שמותיהם
הזכרתי, עכשיו נעשה סדר.

ובכן...

אברהם ידידיה ארדיטי

לאה ארדיטי

חיים ארדיטי

שלמה ארדיטי, שהוא אבי.

אברהם ידידיה, נולד לפי החשבון שעשיתי,
ממש בתחילת המאה העשרים, באזור 1900, מסיפורים ששמעתי בעיקר מדודה לאה, נשלח אברהם
ידידיה ללונדון כשהיה נער צעיר, להתחנך ולהצליח. וזאת היה אמור לעשות בביתו של
רפאל סוחמי. (שוחמי).

רפאל, ואליהו (ליה), שני אחים שחיו
בלונדון, אנגליה. הם היו בניה של אחות נוספת של סבי יצחק ארדיטי, אחות גם לדודה
רחל חזן.

שני האחים האלה היו אחים ליעקב סוחמי, בן
דוד של אבא, שאותו ואת משפחתו הכרתי ומכיר היטב.

ובכן לדוד רפאל, כנראה העשיר מבניהם,
נשלח הדוד שלי אלבר ארדיטי, להיות לאיש.והוא כנראה הצליח לא רע, בחלק מחייו, ובחלק
האחר, החיים די דפקו אותו.

לפי הידוע לי, הדוד אלבר הגיע ללונדון,
והתחיל לעבוד בפירמה של הדוד רפאל,שעסקה בסחר עתיקות ובעיקר טקסטיל עתיק.בדים
רקומים לקישוט, שבתקופה הויקטוריאנית, הנשים החסודות רקמו וקשטו בהם את ביתן. שם
הדוד של התחנך, בגר, נשא לאישה את פיל, והוליד בת..., ומאוחר יותר כך הבנו הייתה
לו חנות משלו בדיוק מאותו סוג.... המזל, כך הוא סיפר שנים מאוחר יותר לא האיר מי
יודע מה, הוא ניסה להונות את רשויות המס באנגליה, נשפט , נקנס, שלם , וירד מנכסיו,
פשט רגל....

ובזה לא תמו ייסוריו..

עוד לפני, נתק את קשריו עם משפחתו
האורגנית בתורכיה..מכיוון שהגיע לאוזניו השמועה (והיא די הגיונית אם תשאלו
אותי...), שאביו עליו השלום, "עשה עליו קריעה " בשומעו שנשא לאישה, את
פיל, אישה נוצריה באנגליה. שנים רבות אחר כך, ובעצם , חמישים שנה לאחר שנפרדו,
ולאחר שנשאר ערירי, ואמו , וידה רושה נפטרה, נפגש עם אחיו בארץ, ובאותו מעמד,
הובטח לו שאותה שמועה לא הייתה נכונה, אלה היו לשונות רעות...

בכל מקרה אלבר הצעיר, התחנך באנגליה אצל
דודיו, נהיה לאיש, אנגלי נשוי ואבא לבת.התאקלם

במשך השנים שהיה מנותק, ממשפחתו בתורכיה,
דאג כמו בן טוב, לשלוח לאמו בתורכיה 10 לירות אנגליות מידי חודש, כדי לעזור
למחייתה של אמו.תרם עשר לירות, להשקטת מצפונו, ולשביעות רצון כולם.

הבת שלו, בחייה, הייתה צ'לנית, בתזמורת
בלונדון. היא נפטרה בשנות השלושים לחייה, ממחלה קשה. (לא יודע שם המחלה )

שנים ספורות אחר כך נפתרה אשתו פיל, גם
ממחלה..

דודי היקר, נשאר ערירי והתחיל לחפש את
הקשר למשפחה, הביתה חזרה...

היו קשרי מכתבים כל הזמן, פעם לאבי, ופעם
לדודה לאה, ופעם לדוד חיים...עד שלבסוף אזר עוז והחליט להגיע לישראל. מהלך לא פשוט
לאדם מבוגר, לערכתי קרוב לשבעים. אנשים שהוא לא ראה מעל חמישים שנה, עם בטן מלאה
של כל הצדדים, על כל הצדדים, בצדק או שלא בצדק.

דודה לאה הבטיחה לו שקט תעשייתי, קבלת
פנים חמה ואוהדת, והאחים, ואנחנו הדור השלישי, שיתפנו פעולה...כי הדוד העשיר
מאנגליה מגיע לביקור.

אני זוכר את קבלת הפנים הלבבית בהרצליה,
בבית הקטן של דודה לאה ודוד אלברטו .שולחן פתוח, אוכל, צחוקים ....

המפגש הראשון היה כל כך מוצלח, כך
שהתכנית של הדוד להתאכסן במלון בזמן שהייתו בארץ, שונו, והוחלט לאור הכימיה הטובה
שנוצרה, שהוא יתאכסן אצל דודה לאה ואצלנו בקרית חיים.

דוד אברהם ידידיה היה איש חולה,
"אסטמה"... ההתקפים שהיו באים והולכים היו קשים, אבל לא הפריעו ליהנות
מחייו, ככל שהוא יכל.

בהמשך, ועד סוף חייו, הקפיד להגיע לארץ
פעם בשנה , שנה וחצי, ואנחנו אהבנו את ביקוריו, את מצב רוחו הטוב, את הסיפורים, את
הבדיחות,את האישיות....

אני זוכר את התקופה ששהה בבית הורי,
ארוחות כיד המלך, ושתייה כיד המלך, עד כמה שאני זוכר הוא היה מממן חלק גדול
מההוצאות. היה מוציא ונותן, כדי שיקנו ויכבדו ויתכבדו, בכל ערב, על המרפסת אצל
הורי בקרית חיים, פותח הבקבוק וויסקי, או הארק, מזמין את כל מי שנמצא בסביבה , ועל
בקבוק וויסקי, ותקרובת שאמי הגישה. הוא אהב אנשים צעירים, על אף גילו המתקדם, אהב
לשבת ולשוחח אתנו הצעירים,לבלות אתנו. אני זוכר בסיבוב הראשון שלו בארץ, היה
בחתונה של רחל ופויו , אחותי וגיסי, והוא הזמין אותנו למסעדה, את רחל פויו, וידה
ואני, ישבנו במסעדה יוקרתית נכון לאותם ימים, במרכז שכונת הדר בחיפה.

מאז, ישבתי בהרבה מסעדות, אכלתי כמו כולם
טעים ומיכל הסוגים. הארוחה המסוימת הזאת תישאר חקוקה בזיכרוני. האווירה, הדוד היה
באמת נחמד.

כן הדוד אברהם ידידיה.

מצורפת תמונתם של אברהם ידידיה ואישתו
פיל

המחזורים האלה של ביקורים ארוכים בארץ
פעם בשנה שנה וחצי, נמשכו מספר שנים.בין הביקורים היו התכתבויות. היה ניסיון שלו
לעזור לדוד חיים, שחי במושב בורגתא , לטעת מטע פקן , שאכן נטע אותו. אבל ברכה לא
ראה ממנו.

יום בהיר אחד, אבי, מקבל מכתב רשמי, מאיזה
עורך דין בלונדון, המודיע בצער רב, שדודי אברהם ידידיה ארדיטי, נפטר בביתו בגיל
שמונים פלוס.

מאוחר יותר קיבלנו גם את החשבון הסופי,
של חייו. כמה כסף נשאר לאחר ההוצאות, ומה מקבל כל אחד מהאחים. דוד חיים כבר לא היה
בחיים. הכסף התחלק בין דודה לאה לבין אבי. וכמה מאות לירות אנגליות חולקו בין מספר
נציגים נוספים במשפחה.

הוא ציווה את גופתו לשריפה, כמו שעשה
לגופת ביתו ואישתו. זהו..... גלגל חיים שלמים, שתומצתו בדף נייר אחד ואלפים ספורים
של לירות.

אברהם ידידיה ארדיטי מת לבד.

לאה ארדיטי, דודה שלי, הדודה שלי, הדודה
שאליה ברחתי ותחת מיטתה התחבאתי בהיותי ילדון בין שש, שבע, שמונה...כאשר הצלחתי
שוב לעצבן את אמי, שרצתה לכלות בי את חמתה... כן אימא שלי לא חסכה ממני מכות ומכל
הבא ליד.

לאה ארדיטי , דודה שלי גרה, מולנו, מאז
שאני זוכר את עצמי, עד שעלתה לארץ יחד עם משפחתה, ולקחה אתה את סבתי עליה השלום.

דודה לאה, אני לא יודע כרגע , על שם מי
היא נקראה, וההיגיון אומר ששמה היה צריך להיות דונה, כשם אם סבי יצחק ארדיטי.

מסתבר,שהייתה ילדה בשם כזה לפניה שלא
שרדה את החיים, ולכן דודה לאה לא הייתה הילדה השניה בסדר, ויתכן שגם לא
השלישית....

אני שמעתי שהיו שלשה ילדים נוספים במשפחה
של אבי שנפטרו בעודם ילדים קטנים..אחת הילדות מהם נקראה דונה, ומתה..

ובכן דודה לאה, אחות אבי, וחברה טובה של
אמי, ובנות אותו גיל בערך.

לאה, הייתה אישה משכילה במונחים של אותה
תקופה, קראה וכתבה, לאדינו, טורקית, צרפתית. ידעה את העולם, התעניינה..אישה נעימת
סבר, שאהבה אותי אהבת נפש. שהרי אני נקראתי על שם אביה.

דודה לאה ילדה שני
ילדים את צפניה גאון ואת רוזה גאון. נשאה כאמור לאלברטו גאון, על פי התמונות,
וההכרות , גבר מרשים. נדבר עליו.

צפניה נולד ב 1936, עלה לארץ בסביבות
גיל 14, דרך עלית הנוער בשנים הראשונות של המדינה.

רוזה כאמור נשארה עם הוריה באיזמיר עד
שהם עלו לארץ, להערכתי ב 1958.

דודה לאה , לפי מיטב הבנתי אישה לא
קובעת, שמי שכן קבע בבית היה הדוד אלברטו.

אני זוכר את הבית שלהם.

בית ובו שני חדרים גדולים, מטבח, ויציאה
למרפסת פנימית גדולה. זאת הייתה הקומה האמצעית, מבית של שלוש קומות. לא זוכר מי גר
למטה, כן זוכר מי גר למעלה. פלומבה ומשה וילדיהם ג'וג'ו ואסתר. משה הדיג. אישתו
פלומבה הייתה אחותה של דודה אידה אישתו של דוד איזק אח אימי.

לדודה לאה, לא היו חיים קלים. הייתה
צריכה להחזיק ולפרנס את אימה, סבתא וידה רושה, ואת דודה רחל, החולנית... לא ברור
לי למה ???

דוד אלברטו לא היסב לה נחת בלשון המעטה.
הוא נסעה לצרפת, היה שם תקופה, לא ברור לי האם היה כבר נשוי לדודה לאה, אבל האיש
נחשב לאיש העולם. גבר מרשים אמרתי ??? מצחיק, נקשר מהר לילדים, אהבנו אותו מאוד...
רחל אחותי הייתה מאוד קשורה אליו.

אלברטו היה שכיר של איזו פירמה שעסקה
בשיווק של מוצרי זכוכית, אני זוכר את החנות הענקית ההיא באזור המסחרי של העיר
איזמיר, חקוקה בזיכרוני התמונה, שהוא יושב ופותח ארגזי ייבוא מלאים במוצרים
מיובאים.

אלברטו בא לארץ אני מעריך 1956, אחרי
מלחמת קדש בה השתתף בנו צפניה.

כאמור הם עלו לארץ שנה אחר כך.

הקשר בין משפחתי ומשפחת גאון היה קשר
טוב שדרש הרבה סבלנות וסובלנות הדדית. בסך הכל היינו שכנים וקרובי משפחה מדרגה
ראשונה.

הסיפור היה בעצם כמו לחיות תחת קורת גג
אחת. חגגנו יחד את החגים, בילינו אנחנו הילדים הרבה מזמננו אצל דודה לאה, ואצל
סבתא, ובמיוחד כאשר אימא שלי רצתה מאוד לתלוש לי אוזן, או לקשט את עורי באיזו
צביטה בריאה וכחולה...

לפי הסיפורים גם הגיע לי.

הם עלו לארץ לפנינו. דודה רחל הזקנה כבר
הלכה לעולמה, וסבתא שלי הצטרפה אליהם, והם התיישבו בשכונת עולים בהרצליה.

היצעו להם חולון, או בת ים והם סרבו,
כמו רבים אחרים , שהחליטו החלטות שגויות, גם הם.

לא שמעתי שדודי אלברטו עבד יום אחד בארץ
בצורה מסודרת, אך לא בחל בשום עיסוק כדי להביא פרנסה הביתה.

הוא עבד במשק בית, הוא גרר אתו עגלה
מאולתרת שבה אסף פרי הדר מהפרדסים בסביבה, והיה מוכר אותם...האיש לא ישב רגע ללא
עיסוק גם מעבר לגיל הפרישה.

אלברטו היה איש חולה. חלה בשחפת, ואוחזק
תקופות ארוכות בבית חולים לחולי שחפת בירושלים, ושם היו הורי באים לבקר אותו.

דודה לאה לא עבדה , היא טפלה בבית,
ניקתה בשלה, טפלה באימה, חיתנה את רוזה, וקיוותה לטוב עבור הבן צפניה.

כשעלינו אנחנו לארץ, הורי , ואני מניח
בלחץ של אימא שלי, התיישבו בצפון במעברת עולים משמר הים ליד עכו, וקרוב למשפחה
המורחבת שלה, או ליתר דיוק קרוב לאחיה איזק, מושג הערצתה....כן אימא שלי העריצה את
אחיה איזק.. עוד נדבר על זה.

לכן לא התיישבנו בהרצליה, ליד הדודה
לאה. אני לא יודע לומר אם בסופו של דבר יצאנו בשכרנו או בהפסדנו. יתכן וכל החיים
של כולנו היו משתנים.

אני לא יודע אם הייתה בכלל אפשרות
לבחור.

אני יודע שגם במקומות אחרים היו מעברות
עולים. בעצם כל הארץ הייתה מכוסה במעברות לעולים חדשים. אולי , אני חושב כרגע,
המסלול היה שונה לכולנו, כולל עבור וידה אחותי, ואולי אותו גורל היה מצפה לכולנו
מכיוון אחר.

חבל להצטער על דבר שלא קרה..

אבל משפחת גאון
התיישבה במרכז, ונראה מבחינתם די בסדר.

הדוד הבריא, היה עסוק, והיה לו מספיק
כוח לריב עם אישתו. וככל שמתבגרים והסביבה מתבגרת והקרובים מתבגרים, ומתחילים
למות, ומתחילים לראות את הסוף של המוכר והידוע, והחביב, והאהוב, סבתא הלכה לעולמה
ב 1963 בת שמונים הייתה במותה.שברה את אגן הירכיים, כמו כל הזקנים, שכבה במיטה
בבית חולים ומתה, הייתה הזקנה המטופחת היפה, השקטה, זאת שלא מתלוננת לעולם, סבר
פנים מהודר, אהבנו ללטף את קמטיה, בפניה היפות, וידיה המושלמות. סבתה שלי הייתה
מגיעה אלינו למעברה במשמר הים פעם בכמה חודשים לכמה שבועות, כדי לתת מעט אויר
ומנוחה לדודה לאה. הייתי מפנה את מיטתי לטובתה. הייתה יושבת בשקט ובהדר בפתח
הצריף, לא דברה אלא אם פנו אליה, הייתה סורקת את שערה הארוך הלבן עם שאריות
בלונדיניות  

סבתא וידה רושה ארדיטי (ז"ל)