בבוקר, ברדיו, אני שומעת הורים מחליפים דעות .. זה לא הויכוח זה הכאב המקשר ביניהם וזו הדאגה לחיילים שעדיין לוחמים . אני כאמנית העוסקת שנים בזכרון ובהנצחה חושבת שאין כאן שוני בין הדעות יש שוני בין התגובות למציאות ומקורו מאותו מרקם חברתי נפלא של החברה הישראלית על כל גווניה. אז , גם אם עובר זמן ממלחמה למלחמה מארוע לארוע אנחנו לא שוכחים החיילים חלק מליבנו חלק מאיתנו תמיד. שאני מדברת עם חלק ממשפחתי ובמשך הזמן נוצרת קירבה עמוקה יותר מכך והם , קצת קשה לבטא זאת , הופכים להיות חלק מנשמתי . נכון , אני בסה"כ מבצעת עבודה "פועלת אמנות " - אני קוראת לעצמי . אבל ליצור אבוקת זכרון ,פינת הנצחה , תיק מעטפת לספר תורה לחייל שנפל , לנפגע טרור ולכל אובדן . זה אחרת. זה מעבר לקדושת המעשה. זה כואב ומחבר ומפרה ומזל שיש לי את הצורות לבטא את הרגשות. ולתת ביטוי הולם לזכרון בכבוד ברגישות ובכשרון . בדיוק בנקודה שבה נגמרות המילים. היגון והשכול הם נחלת הקרובים ביותר וחלק מצנעת הפרט. בניגוד להם חייב הזיכרון להיות נחלת החברה כולה ולהוות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי של העם כולו. ומביאות להרחבת המעגל החברתי המקיף את המשפחות השכולות. זיכרון הנופלים נשמר ונותר משמעותי, מבחינה חברתית, לא רק בצורה אישית אלא גם - כישות קולקטיבית." |