מאחר שאתמול ביליתי את רוב היום, בחדר-מיון, חשבתי במחשבה ראשונה לדלג על היום הזה. ולא לכתוב עליו. אך במחשבה שניה, החלטתי שכן- כי כבר התחלתי לשתף אותכם., אז למה שלא אשתף בהכל??! בחיים קורים כל מיני דברים, פעם טובים ופעם פחות... אז ככה:- בלילה שלפני (שלשום), הרגשתי לחץ בחזה והיה לי גם דופק מואץ (מאד) וסחרחורת . לא קרה כלום באותו הזמן. לא היתה אזעקה, ואני גם לא ממש מפחדת שיש. לא היה ניתן להגיע לרופא וגם לא נמצא אחד שיכול היה לבוא, ועם אמבולנסים אני לא "מתעסקת". הלכתי לישון. למחרת , חברים לחצו... לא רציתי... אבל הלכתי לחדר מיון.
הכל עבר בשלום מבחינת תוצאות הבדיקות.(כנראה היה שם לחץ מצטבר שישב לו בתת-ההכרה ופתאם החליט לעלות למעלה ולהקיש על הלב).
חדר המיון נמצא כרגע מתחת לפני האדמה, ואני אוהבת להיות מעליה. היו שם חיילים, צלמים, עיתונאים אחיות ורופאים. חולים כמעט לא היו. לקחו לי בדיקות דם- לוודא שלא היה ארוע (לבבי). נותרו לי כמה שעות לחכות לתוצאות הבדיקות.
בינתיים היתה לי שיחה עם פסיכיאטרית שנמצאת שם כל הזמן לדבר עם נפגעי חרדה. מאד התאכזבתי ממנה. היא היתה מאד לא אמפטית, וכל הזמן שאלה ושאלה וכתבה, נתנה לי תחושה שהיא אוספת חומר לאיזה ספר שהיא הולכת להוציא על נפגעי חרדה, תוך תחושת ניכור ממי שיושב ממולה.
שום חמלה- תשכחו מזה. הצוות עובד 24 שעות מסביב לשעון וכנראה שהפך באיזשהו אופן לתפקד בצורה די רובוטית.
תוך כדי שיחתי איתה נכנסה כתבת של אחד הערוצים ושאלה אותי אם אני מוכנה להתראיין. כן- ככה כמו שאני יושבת מול הפסיכיאטרית העירונית. די בילבל אותי. היא אפילו לא דפקה על הדלת. (כל ישראל אחים, כך זה נראה שם ).
זה בא לי בהפתעה במקום הכי לא צפוי, ועניתי לה שאני לא אוהבת להצטלם ככה בהפתעה ובטח שלא במצב הזה. היא היתה די מאוכזבת... שאלתי אם אוכל להתארגן ויזואלית, לצאת יפה בצילומים (כי אי אפשר לדעת מי יראה את זה. בכל זאת- כל המדינה צופה בחדשות... שקלתי במהירות את האפשרות, והחלטתי_ ....שלא! לא זה המצב שהייתי רוצה להיראות בו, שם בחדר הזה, עם הלא סימפטית!. אני גם לא חושבת שהייתי יודעת מה להגיד באותה הסיטואציה, ומאד חשוב לי לדייק במקרים כאלו ולהגיד את הדבר הנכון!
תוך כדי צפיה ממושכת לתוצאות בדיות הדם, "השכיבו" אותי במיטת סדום אחת,שלידה היתה צמודה עוד מיטה ריקה. פתאום הגיעה אשה על כסא גלגלים, בגיל כל כך מופלג שאי אפשר היה להבחין אם זה גבר או אשה. המלווה הפיליפינית שלה בעזרת הרופא-סטאג'ר החביב (ואליד)- שטיפל גם בי קודם, העלו אותה על המיטה. התחילו לעשות לה בדיקות שגרתיות שעושים בחדר מיון. האשה המסכנה, לדעתי, לא ידעה איפה היא נמצאת ולמה ומה עושים לה , ובטח שלא מי... הפיליפינית ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה כל הזמן:- רופא! רופא! (ניסתה להרגיע ולהסביר לה מי זה הנוגע בה כל הזמן). האשה הוציאה קולות מוזרים, שהפחידו אותי. ביני לביני תוך שאני צופה בה בניגוד לרצוני, חשבתי לי-" אוי!.. כמה שאני לא הייתי רוצה להגיע לגיל הזה ולהיראות ככה... איזה חוסר אונים!
לאחר מספר שעות של המתנה, די מורטת עצבים,כשאני מעבירה את הזמן בשכיבה ללא מעש עם שני צינוריות תקועות לי ביד, ולידי אותה אשה אומללה, הגיעו התוצאות...
...הכל בסדר!
זה היה התקף חרדה...!
ואני- בכלל לא מפחדת...??!!
עכשיו אני שמחה שחוויתי גם את זה ושהתאפשר לי לראות איך נראה חדר מיון בזמן מלחמה. חזרתי משם, מה-זה שמחה, לביתי שלי, בלי שום מחשבה לעזוב! אין כמו להיות בבית, - בעיקר אחרי שהות בחדר מיון.. מעכשיו בשעת אזעקה אני מגבירה את הווליום של הרדיו שיתערבב עם רעש האזעקה - שידרוג שהמצאתי לי. בכלל מצאתי לי כמה פטנטים להקל על המצב (אם ימשיך אביא אותם בצורה של טיפים) וכן- תמיד יש אפשרות לעזוב בכדי לצבור כח ולשוב בחזרה. האפשרות תמיד קיימת ועדיין אני לא מנצלת אותה.
בתקוה שמהפוסט הבא אני חוזרת לסגנון הכתיבה הנאיבי והישן שלי.
|