אחח, זה פשוט לא ייאמן.

כולם מדברים על המקום המקודש כל-כך (חוץ מדה-מרקר...), שאם היה קיים לפני חמישים שנה היינו לבטח חושבים שהפכנו למכונות משומנות ומיצינו את הדבר הטבעי והפשוט הזה שנקרא הליכה.

חדר הכושר. 

הרי כמעט כל אחד מאיתנו נרשם לפחות פעם אחת לחדר הכושר הקרוב למקום מגוריו.

מנוי לשנה הוא בדרך כלל המנוי הכי סלברטאי שקיים.

הוא הכי זול חודשית לעומת טיפטופים של חצי שנה או חלילה- שלושה חודשי תימצות.

כן, אתם נרשמים לחדר הכושר, הריאות מתמלאות אויר, ולמי שיש מספיק אויר שם, יבושם לה. היא הולכת להיות מרכז העיניינים.

חדר הכושר כבר מזמן הפך להיות סוג של מסלול תצוגה וראווה. אז מה הקטע פה בעצם? מה העיניין?

אנחנו שוכחים שנרשמנו למען מטרה אחת נעלה. להיות בכושר. האמת היא שברוב המקרים הפנטזיה לתחת מוצק, חזה עומד ובטן שמזכירה את השיש במטבח היא הפנטזיה האולטימטיבית לכל משקיענית הרשמה.

בסופו של דבר, אלה שהגיעו כבר מוכנות עם הבטן השטוחה הזו, הן אלה שחותמות להן קבע בחדר האושר הניצחי, ואלה -שאלוהים חנן אותם בעושר שומני (הזדהות )מסיימות את הביקורים היומיומיים, והופכות אותם לחודשיים, או אבוי- להיעלמות חסרת סיבה מוצקה. ממש כמו התחת שהן רצו שיהיה להן. 

הליכה לחדר כושר היא כמו דיאטה, כמו רצון להיגמל מעישון, כמו כל דבר שהמציאו כדי להוציא אותנו מהשאנטי הגופני והמנאטלי שלנו.

למה צריך את זה?

למה אי אפשר לטחון בכיף איזה סביח בשבת , אחרי ארוחת שישי מרוקאית אצל אמא?!

למה אי אפשר להשתלט על עוגת שוקולד כל כמה ימים, לקינוח שאחרי הסטייק 500 גרם שדפקנו?! אוף!

עשירי המרחב הגופני נדפקו. העולם שייך לרזים.

אם הם היו נולדים במאה הקודמת הם היו לבטח דוגמני-על. סופרסטארים אמיתיים. אבל לא. אנחנו חיים בשנת 2007. היופי שולט כאן, המראה הוא גורם מכריע ומהותי בחיים, הרזון הוא סמל היופי, השומן הוא מחלה אסטתית ורפואית גם יחד, מגיפה חברתית.

חדר הכושר הוא התרופה. ממש כמו כדור אקמול שנלקח במהירות אחרי כאב ראש. רק שכאן צריך להיות מיוזעים, לעמול, לנסות להתאהב בעניין, לחלום על הליכונים או מישקולות מעודנות.

אני האמת מאמינה ברפואה הטבעית, שמצדדת בטיפול איטי אך יעיל ולא בזבנג וגמרנו, לכן חדר הכושר הוא בעצם סוג של טרנד לרוב האנשים. אני לא מתייחסת כאן לאוהבי הספורט ולאלה שהליכה לחדר הכושר היא כמו אצל מישהו אחר נסיעה חגיגית לפאפאגיו או לפחות לפיצה הכי זולה בעיר.

רובנו נרשמים, סובלים בהנאה חודש חודשיים ואז- אחרי ניקיון מצפוני, שבים לעמל האכילה.

לדעתי צריך לשים הליכון ליד כל מסעדת בשרים, פיצריה או מאפייה. צריך ללכת שעה על ההליכון לפני שאוכלים. קודם להרגיש שבאמת סבלנו ורק אחר כך לפצות את עצמינו במנת שווארמה על הסבל הנוראי שנגרם לעכוזינו עטור הצלוליט. 

אפילו עדי אשכנזי עשתה תוכנית שלמה על חדר העינויים הזה, על סוגי הטיפוסים ההזויים, על מאמני הכושר שאלוהים יודע מאיפה יש להם גוף כזה. הרי הם כל היום רק מסבירים איך לתפעל מכשירים ומסתובבים כמו מלצרים שבודקים אם סיימו לאכול בשולחן שלהם ואם הגיע הטיפ המיוחל. 

מסקנה-צריכים להקים משטרת כושר.

כן, ממש כמו אותם סיירי משטרה שעוקבים אחר נהגים שיכורים או כאלה שקורס נהיגה מונעת לא ימנע מהם לנהוג בחוסר שפיות.

אותם סיירים צריכים לעמוד במקומות צדדיים וחשוכים ליד מסעדות המגישות גאנק פוד או כל מזון בו השמן שולט על הכל.

הם יעצרו את ה"פושעים" וייקחו אותם למאסר בחדר הכושר הקרוב למקום האירוע. כדי להשתחרר הבייתה הם יצטרכו לעשות מנוי לחדר הכושר הקרוב לביתם ולהביא אישור למשטרה שאכן נרשמו.

ככה, כולם יתחילו לשמור על עצמם, להיות ספורטיביים, דלי קלוריות, קופצניים ו...מבואסים תחת שסטייק לא עלה בגרונם אלא רק בחלומותיהם הענוגים.

 לכו תדעו, אני מאמינה שעוד כמה שנים באמת תהיה משטרת כושר. 

אותי, יכלאו למאסר עולם...