פעם, מזמן, כתבתי ביקורת על תקליטו "לאן פרחו הפרפרים". רק שזו לא בדיוק ביקורת. כי "לאן פרחו הפרפרים" הוא התקליט הישראלי היחיד שנוצר בעקבות, ובגלל, ואחרי, רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם הביקורת הפכה לשיר. יותר נכון, לסיפור. על אריק. על רבין. עלינו. אני לא יודע מה איתכם, אבל בכל פעם שאני חוזר לקטע הזה, מציפות דמעות את עיני ואני עומד לפרוץ בבכי מר.
אריק איינשטיין - לאן פרחו הפרפרים
האריה הזקן עייף. עייף מאד. הוא קם בבוקר, שם מים לקפה, יושב בשקט ומחכה לשריקה. אחר כך פותח רדיו, הופך דף בעיתון, מביט בתמונות ונאנח לעצמו, ככה, בלי מלים. הנה הוא מעביר יד על הזיפים, נעצר וחושב ששמע ציפורים, בודק ופונה להתגלח. הוא מביט בראי. הראי שותק. מאחוריו ניצב איש אחד, סמוק לחיים, מניח את ידו על הכתף ומבקש בחיוך מבויש סיגריה. הוא עוצם את עיניו ופוקח חזרה, קצת רועד. האיש כבר לא שם. האיש מת כמעט שנתיים, ולבו פצוע וממאן להחלים.
השמש ממשיכה לנוע, פה ושם החיים דומים. האשה אוהבת, והילדים, ברוך השם, גדלים. והחברים בשבילו. שירים חדשים. הנאות קטנות. כדורסל בטלוויזיה, קצת נחת. ארוחת הצהריים על השולחן מונחת. והמזגן עובד חזק באולפן. קיץ בעיר, והחורף בעיניו. או שזה הסתיו. כבר מאוחר, הוא חושב. ללכת לישון לצד האשה שהוא אוהב. הוא מרטיב את גרונו, מתפשט, מתחבק ועוצם את עיניו. האיש חוזר, בחליפה כהה ועיניים טובות, עם הסיגריה, אולי יש לך אש. הוא מחפש בכיסיו, מצטער. לא נורא, אולי בפעם הבאה, האיש מחייך והולך. אבל הוא מת, כמעט שנתיים, ולבו נצבט.
האריה הזקן עייף. עייף מאד. הוא מסתובב לצד השני, חורט בציפורניו קפלים בסדין. לא מבין, לא מבין. ועוד שעה, מטושטשת מבט. ועוד אחת. שנשב במרפסת, נשמע גלי צה"ל, נחכה, אולי זה יבוא, רק הפעם. משהו בו מסרב לוותר, לוחש לו: בוא, תראה מה קרה. על הכיסא, משתרע, שוב אותו חלום, חולף על פני הבתים הקטנים, המצולקים, עולה ויורד, הרחק הרחק, השנים שהיו, חייו שחלפו, הוא מתפעם מהשדות שבעמק, זורם בנחלים שבגליל, נסחף בגאיות יהודה, מתערסל בחולות הנגב, פרפרים מלווים אותו במעלה הדרך לירושלים, אוויר צונן חובק את מותניו, ועכשיו ירחף, זמן עבר, אל העיר שאהב, מוצאי שבת, הכיכר, אורותיה, צחוקים. והוא אינו צוחק. רק שותק, רק שותק. האיש בחליפה הכהה מביט בעיניו, ברור וחד, הוא מבקש: תזכור אותי, אל תשאיר אותי לבד. הוא עומד לרדת במדרגות. הוא מחכה. הוא לוחץ את ידו. הוא לא מדבר. האריה עוצר. הוא אומר: שלום, חבר. |