אז לפני שאני סוגרת סופית את הפרק שלי איתך והופכת אותך להיסטוריה, יש רק עוד משהו אחד שרציתי שתדע, כדי שאולי תוכל לשקר קצת פחות, לפחות לעצמך אם לא לאומללה הבאה שתעלה בחכתך. 

אז ככה: אתה לא בן אדם זוגי.

כן, אני יודעת שמגיל אפס תמיד אתה בזוג, עם חבר, עם שותף, עם בת זוג, רגע אחד לא היית לבד.

אבל זה לא אומר שאתה זוגי.

זה רק אומר שאתה מבוהל, מטורף מרוב פחד, מול הרעיון של להיות לבד. 

כי הרי אין לך שום כישורי זוגיות. איכשהו הצלחת לעבור מערכות יחסים של שנים, וקשר זוגי שכמעט הוביל לחתונה, בלי ללמוד אפילו את השיעור הראשון ביחסים.

אתה לא יודע מה זה תקשורת, אתה שומר הכל בסוד, ואולי די עם השקר שאתה לא אומר כדי לא לפגוע.

אתה לא יודע מה זה אמון, לא איך לתת אמון וברור שגם לא איך להיות ראוי לאמון שניתן לך.

מעולם לא נתת בי אפילו שבב של אמון, למרות שברור לך עד העצם כמה אני ראויה לזה.

ואת האמון שלי ניפצת לאלף אלפי רסיסים בכזו יעילות, שברור שיש לך בזה נסיון של שנים. 

אתה כל כך ילדותי... אתה רק רודף אחרי הוכחות שאתה שווה משהו, מרוב שאתה מרגיש מבפנים שאתה לא.

העולם הוא לך סדרת הוכחות, שאוי ואבוי אם תיכשל באחת מהן, כי אז יראו כולם מה שאתה מסתיר.  

מעולם לא פגשתי אדם שכל כך מתעב את עצמו.

מעולם לא הכרתי שחקן מוכשר כמוך. 

הרי הכל אצלך הצגה אחת גדולה.

אתה מחזיק קבוצות של אנשים שתפקידם היחידי בחייך הוא להקרין לך בחזרה את הדמות שאתה רוצה להיות – איזה מין סופר-מצליחן, תמיד עם כוסיות, תמיד יותר חכם מכולם, תמיד הכוכב.

ועוד קבוצה שמטרתה להראות לך שאתה כל כך רגיש ומוכשר, שבנות פשוט נופלות לרגליך ברגליים פשוקות ומתחננות שתעשה עימן חסד, אבל אתה לא יכול... אתה חייב להרגיש... אבל לא מסוגל. 

אז הגיע הזמן שתתעורר ותראה שכל מערכות היחסים שלך עד היום פשוט היו סטוצים ארוכים במיוחד.

היתה לך את אותה רמת המחוייבות, את אותה רמת ההשקעה, את אותה המעורבות הרגשית, ולבסוף את אותה הקלות הבלתי נסבלת לסיים, פשוט לחתוך כלאחר יד, כאילו שאין שם אדם נוסף שהשקיע בך את נשמתו. 

הרי גם הקשר איתי בסך הכל היה רק עוד הוכחה שאתה שווה משהו.

כל הקשיים שלי שימשו רק כדי להוכיח כמה אתה חזק ורגיש, כל הקווים האדומים, הגבולות שפתחתי לפניך היו רק עוד כיבוש, רק עוד הר לתקוע עליו איזה דגל, לטפוח לעצמך על השכם ולשמוח שעבר עוד יום בלי שאף אחד ראה דרך כל המסכות. 

כי הרי ככה אתה עובד – אתה מזהה ברדאר מאוד מדוייק את הקושי של האדם שמולך, ועוטה מסכה מאוד מדוייקת שיש לה שתי מטרות: למוסס את ההגנות, ולהוכיח שוב לעצמך שאתה שווה משהו, שווה יותר מכולם כי רק בך נתנו את האמון הזה.

רק לך נתנו להיכנס לקודש הקודשים.

למרות שעמוק בבטן אתה יודע שזה לא היה אתה, אלא רק עוד הצגה מוצלחת.

רק עוד שקר מוצלח ברשימה ארוכה. 

איזה חוסר אחריות מטורף, לעזאזל.

אני הייתי בשבילך רק כלי לסיפוק הצרכים הכל כך ילדותיים האלה, והאהבה שהצהרת עליה היתה בעצם רק תחושת בעלות.

לא אהבת אותי, ניצלת אותי בצורה שמתאימה לשנות העשרה, לא לגבר בן 30.

ברחת ברגע שהדברים נעשו קצת קשים וזרקת עלי את כל ההתמודדות עם התוצאות.

גם עם הכאב שלך על הפרידה אני עזרתי לך להתמודד, ואתה לקחת בלי הכרה, עד הרגע האחרון.

ואני, מתוך עיוורון שכעת אני מתפכחת ממנו, מתוך חוסר יכולת ליישב את מי שחשבתי שאתה עם האדם שלפתע נגלה לי, המשכתי לתת ולתת.

כזאת היא האהבה שלי – אתה מקלקל ואני מתקנת, עד שכבר לא נשאר מה לתקן.

בן זונה. 

אז תדע שכבר לא נשאר.

כל הגשרים נשרפו.

 ואם אתה יכול, בתאונה הבאה תנסה שימחקו לך כל הזכרונות ממני. 

אתה לא ראוי להם.