השבוע האחרון היה בהחלט הזוי !!



סוף סוף הילדים החלימו מהוירוסים, חזרו לגנים ואני כותבת תוכנית עבודה מטרות ויעדים לשנה החדשה !

אף אחד לא עידכן אותי שהולכת לפרוץ מלחמה, למרות שאני גרה בתוך בסיס חיל האויר ולמרות שבעלי טס בינשוף....

כמו שאני כרגיל - אנרגתית ומשימתית , אני מחליטה להישאר בשגרה,

מהי השיגרה?

להמשיך לאמן 14 שעות פילאטיס בשבוע, להמשיך ולחשוף מועמדים בארץ ובעולם ולבסס את רשת ההפצה שלי בAGEL, להיות אמא לעידו בן השלוש וחצי ושירה בת 10 חודשים.

בנתיים, אין סוף המראות מטוסים ממש ליד הבית,אווירה ממשיכה להתלקח בבית מרגישים את הלחימה, אבל.... עדין שיגרה, לא מוותרים - כי בחיים זה או תירוצים מצויינים או תוצאות מדהימות.

יום שני 30/12, בבוקר מוקדם אני מאמנת פילאטיס, מיד לאחר מכן פגישה עיסקית ופרזנטציה, מוציאה את הילדים מהגנים ורצה לאמן עוד 3 אימוני פילאטיס בבאר שבע.

20:00- סוף סוף היום " נגמר" אני ורמי בעלי יושבים על קפה, ומכאן הכל משתנה....



רמי מוזנק לפנות פצועים בנחל עוז, במקביל אני שומעת סרנה באופקים ונפילת טיל... מתחיל להפחיד, לאיים...חושבת על מחר/ עוד יום גדוש פעילות, מה עושים ?



אמרנו ששומרים על שגרה- אז אכן שגרה...

המטוסים עדיין ממריאים ממש מהחלון של החדר שינה, רמי בכוננות, אני מעבירה אימונים בבוקר, עושה AGEL בצהריים בערב עם הילדים בגינה... הרבה שאלות , הרבה סימני שאלה???

20:30 - אני יוצאת להעביר פילאטיס בתוך השיכון משפחות. אני מרגישה לחץ בחזה. אני מבחינה בגליל בטון שהניחו ליד המועדון למיגון ומחשבת זמן ריצה.... (קצינת ספורט בדימוס) פעם ראשונה שאני מרגישה חרדה אמיתית...

הבית שלנו לא ממוגן, אין ממ"ד, הינחו אותנו לשכב במסדרון עם הילדים ולהניח ידיים על הראש.... תדמיינו את הסיטואציה....

בכל אופן, אני מכינה את המזרונים לאימון, מחכה למתאמנות .

הגיעו חצי ממספר המתאמנות, מפחדים להשאיר את הילדים לבד עם בביביסיטר או הבעל. אני פותחת בשאלה

"מה עושים במידה ויש צבע אדום" - הן מרגיעות אותי שלא יהיה, "אל תיצרי מציאות" גערו בי.

נכנעתי ללחץ החברתי והתחלתי את האימון השבועי שלנו.....

המועדון נהיה חמים , עברו 20 דקות, אני הולכת לכבות את החימום....

בחזרה למזרן שלי, בחזרה לעמידת 6 תרגיל החלפת יד ורגל, אני מרגישה לא טוב.... משהו הולך לקרות.

אני עוצרת ואומרת לכולן, אם יש צבע אדום אני רצה לגליל שבחוץ, אתן מוזמנות לרוץ איתי....

עוד לא סיימתי להגיד את המשפט- סרנה עולה ויורדת, כריזה "צבע אדום" נסנו בריצה מטורפת לגליל שבחוץ, מפוחדות, חושבות על הילדים שכרגע שולפים אותם מהמיטות למסדרון הקר.... שמענו את הבום, בכריזה "ההתקפה הסתיימה, אפשר לצאת מהמרחב המוגן" לא נעים בכלל !



מאותו רגע הכל השתנה !! אני משותקת מפחד .... איך ממשיכים ?



מה עם התוכנית עבודה, יעדים מטרות, סוף סוף הילדים לא חולים... מאיפה זה בא לנו עכשיו?

אני כותבת היום אחרי שבוע ללא אימוני פילאטיס (14 אימונים) רמי מפנה פצועים בעזה( בטח ראיתם אותו בטלויזיה)

כמעט כל יום עם "צבע אדום" , אחרי לילה מפחיד במיוחד ....

ואני שואלת - איך הם חיים כך 7 שנים?

איך מיצרים חיים נורמאלים , חיי שיגרה ? כל בום מקפיץ, כל סרנה, כל דיבור במוטורולה של רמי...

איך מייצרים אנרגיות חיוביות?

החלטתי שזה המבחן שלי !!! למה ?

כי יש לי את כל הסיבות לכאורה מוצדקות לא לעשות . לא לעבוד.

אבל לא, למרות הכל, למרות כל הנסיבות להמשיך לייצר אנרגיה חיובית, אנרגיה של עשייה, אנרגיה של צמיחה ומה שצריך זה רק לשנות קצת את התוכנית עבודה, להציב יעדים מתאימים לתקופה, אבל לרגע לא להרפות.



כי בחיים יש את אלה שחיים את הנסיבות ומתרצים למה לא הצליח להם ויש את המאסטרים- שמנצחים את הנסיבות ומחפשים למה כן !! ואני בוחרת להיות מאסטרית!

אז שיהיה לנו לילה שקט ושבוע של עשיה אין סופית.



לילה טוב,

בת-אל