זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
גרמניה 1967, פרק א.
ב"אינטרמצו", כתבתי שיום יבוא ואכתוב על הסיור הראשון שלי בחו"ל. אז הנה זה בא. אל מארגני הסיור אני מגיע באמצעות "טיפ" (ראה "למה דווקא עו"ד"). הקבוצה מתגבשת בסדרה של מפגשים, שבהם אתה עומד על אופי חברי הקבוצה. היא כוללת בעיקרון חבר'ה טובים. אנו פוגשים בין היתר גם כמה גרמנים המבקרים בישראל, צוחקים כאשר המארגן שלנו, יקה מבוגר, משלב בהיסח הדעת בדבריו בגרמנית, מילה בעברית. הגרמנים מנומסים מכדי להגיב, אבל המבוכה שעל פניהם מפורשת מאד. אנו מתרגמים להם כמובן. פגישה עם איש השגרירות הגרמנית מלמדת אותי לראשונה כי ניתן לא לומר את האמת בלי שיתפסו אותך בשקר. (ואני נזכר במשפט ממערבון כלשהו: "אתה מאד מוכשר, אתה תנצח בוויכוח, אבל את העובדות לא תשנה"). אמנות ההסברה. כעבור שנתיים, כחבר בוועידת המפלגה הליברלית, אתקל לראשונה בעוד מאפיין של פוליטיקאים. הקסם האישי הנוטף מהם. אותו קסם אישי המסתיר ביעילות כה רבה את אופיים האמיתי ומעשיהם.
אנו ממריאים מנמל התעופה בלוד (בן גוריון עוד חי, הוא ייפטר לבית עולמו רק ב-1974). לראשונה אני טס במטוס סילון (בואינג 707 של אל על). ב-1967 איש אינו חוסך בדלק. אנו חשים את תאוצת ההמראה כשאנו נלחצים אל משענת המושב. ה-707 גם מהיר מאלה שיבואו אחריו. במהלך הטיסה אנו מובלים גם, בקבוצות של שניים-שלושה, לסיור בתא הטייסים. גם את זה לא מקובל לעשות היום. לפני הנחיתה אני ניגש לדייל ומבקש מכונת גילוח. מקבל ממנו מכונת רמינגטון, ומיד נוצר תור מאחורי. כן, הימים שטרם האיידס. נוחתים בפרנקפורט, ומחליפים לאחת משלוש החברות המורשות לטוס לברלין, במטוס בוכנה (וייקאונט) מיושן. באותם ימים, ימי הקרטל של חברות התעופה הסדירות, קבע הפרוטוקול כי בטיסות באורך כזה לא יוגשו במטוס אלא כריכים בלבד. ושוב אני למד על גמישותן של הגדרות: אנו מקבלים על צלחת אחת, שתי פירמידות גבוהות, מורכבות מטוב הארץ ומנעמיה – כל אחת מהן מיוסדת לבטח על פרוסת לחם... אנו נוחתים בנמל התעופה טמפלהוף, מ"גיבורי" המצור של 48'. רואים גם את האנדרטה לזכר טייסי המערב שנספו ברכבת האווירית ההיא. עד שאנו יוצאים מנמל התעופה, כבר מחשיך, ואנו נוסעים דרך רחובות העיר המוארים בלי להבין דבר. כקורא מסור של אפרים קישון, שלטי הניאון של בירה "שולטהייס" הנשקפים מחלון האוטובוס, מצחיקים אותי. כעבור ארבעים שנה אגור שוב בברלין, בדירה ליד מבשלות שולטהייס ההיסטוריות, שעתה כבר יהיו מרכז תרבות ואמנות.
אנו מובאים אל אחד מארמונות הציד של קיסרי גרמניה, שהוסב למעון למשלחות נוער (מסבירים לנו שהשיקום עלה פי שלושה ממה שהיתה עולה הריסה ובניה מחדש). המקום, ליד אגם ואנזה, וקרוב מאד לוילה ואנזה, שאז עדיין אינה המוזיאון שהיא היום. (מכאן ואילך יתפורר הסדר הכרונולוגי, 41 שנים הן בכל זאת זמן ארוך לזכרון)
אנו מבקרים במרכז הקהילה היהודית של מערב ברלין. טרם שנגיע לשם אנו מתבקשים שלא להקשות על ראש הקהילה בשאלות על היחס לישראל. בקהילה יורדים רבים. והוא חייב לרצות גם אותם. מובן שהבקשה עוזרת עד הרגע שאנו מתיישבים מולו. כעבור חמש עשרה שנה אזכה להכירו קצת יותר, ואוכל גם להכיר בשיעור קומתו של מי שהיה לא רק ראש קהילת ברלין, אלא גם ראש קהילות יהודי גרמניה המערבית כולה.
מבחינה כלכלית, הסיור שלנו הוא שיעור בענווה. ישראל אמנם מתנערת מן המיתון ומתחילה שוב בפיתוח, אך למראה היקף ותנופת הפיתוח הבלתי פוסק במערב גרמניה, אנו מבינים שהפער רק נפער, לא נסגר. העובדה שהמרק הגרמני שווה רק שבעים וחמש אגורות אינה מטעה איש מאיתנו. ואכן, כעבור חדשים ספורים תפוחת הל"י משלוש לירות לדולר, לשלוש וחצי, וזמן מה לאחר מכן – ל-4.20. אנו מבקרים במועדון לילה ב"אירופה צנטר". האיש שבפתח המועדון הוא יורד המציג בפנינו בגאוה את צמד דרכוניו הישראליים, המחוברים בחותם שעווה אדום. "האקלים היה קשה מדי", הוא מסביר לנו. רק כעבור שנים אקרא בספרות הגרמנית ועל גרמניה עד כמה היה זה תירוץ מקובל לעוד ענין או שניים (גירוש אפריקנים ובני תערובת שהתאזרחו בגרמניה, למשל. לטובתם, כמובן, שהרי אין הם מותאמים לאקלים של גרמניה). במשך כל תקופת שהותנו שם, אנו נפגשים בערב עם משלחות צעירים ונוער מארצות אחרות. האנגלים (או כפי שהם מתקנים את עצמם תדיר, מבריטניה הגדולה) מתלוננים שהשיחות נסבות תדיר על המזרח התיכון, כאילו היינו אנו, הישראלים, טבור העולם. אנו, כמובן, לא מבינים מה פתאום "כאילו". אנו אכן טבור העולם – משום שאנו החשובים ביותר...
אחרי המעבר מברלין למערב גרמניה, אנו מבקרים בעיירה בשם גוסלר, ששמרה על האופי ההיסטורי שלה. כל המרכז הושאר ושוחזר כשהיה במאה השמונה עשרה לכל המאוחר, עם מבנים רבים מימי הביניים ממש. בדמיוני אני מצפה שכל רגע ייפתח חלון ולקול צעקת "זהירות!" - ירוקן לרחוב תכנו של סיר לילה. כנראה שיש לנו מזל – הדבר אינו מתרחש. במדינתנו, בה נהרסת הגימנסיה הרצליה כדי לבנות מגדל, ובה, ב-67', נהרס המבנה העתיק בחיפה, הסראיה בת המאתיים, כדי להקים מבנה קטן ומכוער שיישרף וייהרס ארבעים שנה לאחר מכן – אני יכול רק להתקנא במאמצי השימור שעושה מדינה שנהרסה ביסודיות כזו רק כעשרים שנה קודם לכן. איני ער לכך שגם הגרמנים הרסו לא מעט מבנים ראויים לשימור, ואשר נפגעו במלה"ע. כנסיית זכר וילהלם, במרכז ברלין המערבית, נהרסה כשרק מגדל הפעמונים שלה נשאר בחורבותיו, ובמקומו הוקמה כנסיה מודרנית (1964). בית הכנסת, לא רחוק משם, נהרס גם הוא, ובמקומו הוקם בית הקהילה היהודית. רק כעבור עשרות שנים יסתבר לי שהמבנים היו ניתנים לשיקום ושימור. מסתבר שגם הגרמנים של אז עוד רחוקים מהבנת הצורך בשימור – אם גם לא רחוקים כמונו.
במהלך הסיור בגרמניה המערבית אנו מגיעים להר ברוקן, ההר בו מתכנסות המכשפות בכל סוף חורף על מנת לטאטא את השלג ולתת לאביב להגיע. על פסגת ההר, כמו על הרבה הרים בגבול המדינה – תחנת מכ"מ צבאית. אנו עולים כמה שמותר. צעד בלתי זהיר אחד – ואני מוצא עצמי מעל תהום, נאחז בידי בקצות הסלע...
המשך בשבוע הבא |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ראה את העניין כסגור. (עם זאת תזכורת בסביבות תחילת חודש אוגוסט לא תזיק
)
תודה.
ב"קן הנשרים" לא הייתי. את המפגש שלי עם עברה של גרמניה אני מתאר בחלק ב', שעוד לא פרסמתי.
ליהודי המודע גם לעבר, ולא חי רק בהווה, ביקור בגרמניה אינו אמור להיות קל.
מה שאני רוצה ממך בקשר לדיסלדורף - אם תרצה ותוכל - שתכתוב התרשמויותיך משם.
כיף לקרוא את הסיפורים ההסטוריים האלה.
בהמשך למה שספיר כתב, יצא לי לעשות טיול עם ההורים לאוסטריה וגמרניה לפני הגיוס,
ויחד עם אתרי תרבות ונופים מדהימים שילבנו גם מקומות כמו "קן הנשרים" של היטלר.
זה לא היה קל (אכן גם חלק נכבד ממשפחתי נספה בשואה) אבל משהו באותו ביקור בקן הנשרים נחרט בזכרוני.
בראש ההר, יש מעין מישור בן כ70- מטרים שעליו ניתן להלך בחפשיות ולהנות מהנוף. באמצע המישור הזה תקוע עמוד שאת מטרתו איני זוכר. על העמוד חרוט מגן דוד גדול וכתוב "עם ישראל חי". איני מעריץ גדול של ונדליזם דוגמת "משה היה פה" וכדומה אבל לטעמי לא מדובר בונדליזם אלא במסר שאני משאיר לל אחד לפרש לפי ראות עיניו. אותי זה מאד ריגש.
ד"א בקיץ אני אמור לקפוץ לשבועיים לדיסלדורף לעשות קורס בזק במשפט אירופי במסגרת התואר השני. רוצה משם משהו?
הוא דיבר על החינוך, הם מחנכים את ילדיהם "כאזרחי העולם".
שאלתי אותו מה כוונתו ב"אזרחי העולם", האם מקומם בגרמניה, האם ראוי שיהגרו לארה"ב, או אולי בכל זאת ישראל. מלבד היהודים - הרי איש אינו רואה עצמו "אזרח העולם".
היום לא הייתי שואל, בדיוק מן הסיבה שביקשו מאיתנו לא לשאול.
אנו מבקרים במרכז הקהילה היהודית של מערב ברלין. טרם שנגיע לשם אנו מתבקשים שלא להקשות על ראש הקהילה בשאלות על היחס לישראל. בקהילה יורדים רבים. והוא חייב לרצות גם אותם. מובן שהבקשה עוזרת עד הרגע שאנו מתיישבים מולו.
אריאל, זה שעצרת ברגע המותח...יסלח לך רק בשבוע הבא...
אבל לעניין הקטע הנ"ל - איך בסוף הקשתם על ראש הקהילה? מה שאלתם אותו?
לא הבנתי זאת אחרת מכפי שהבהרת עתה.
כשנשאלתי, לפני עשרות שנים, מה דעתי על יהודים שהיגרו לגרמניה אחרי המלחמה, עניתי: "אני עו"ד, לא שופט".
בהקשרים שונים, אני משתמש במשפט זה עד היום.
אריאל
לא הייתה לי כוונה חלילה לבקר אותך על נסיעתך לגרמניה, ככלל
לעניין זה אין לי ביקורת על אלה שנוסעים לשם, יתרה מכך, יש כאלה
שנוסעים לשם מתוך תחושת נקמה אישית בגרמנים.
כל שכתבתי זה תחושתי האישית ואיך אני אישית רואה אותם, ואין
אני הכלל.
היה זה ביקורי הראשון בגרמניה, והוא לא היה קל. כפי שכתבתי, כל בן ארבעים ומשהו אז, היה חשוד. גם הקולות שנשמעו בין הבוגרים האלה באותה עת (לאחר ששת הימים), לפיהם היטלר טעה קשות בהשמידו את היהודים, במקום לגייסם כחיילים נאמנים לצבאו, לא עודדו אותי לחשוב שיש "גרמניה חדשה".
(והמחשבה שלולא האנטישמיות הבוטה שלו, גם היו מיהודי גרמניה המוכנים לשרת בצבאו, ודאי לא עודדה אותי)
אני מבין כל אדם שאינו מוכן לבקר שם. אבל מאחר שלדעתי כולם בני אדם, ואיני חושב שיש הבדל בין הגרמנים לעמים אחרים, איני רואה שלא לבקר שם בעצמי.
לנהג גרמני, לפחות זה של אז, יש תמיד מפתחות, והם גם המפתחות המתאימים.
כעבור ארבעים שנה יסתבר לי גם פשר השם. שולטהייס היה תוארו של השופט בימי הביניים ואחריהם. התואר "שופט" כלל עוד כמה דברים שאתה ואני לא היינו מוכנים לעשות במו ידינו.
תודה על הפוסט המעניין ואשר מכניס את הקורא לתחושות.
אני מאלה שמבקרים המון ובעיקר באירופה, כבר שנים שאני חדור
את שואת יהודי אירופה בניצוחה של גרמניה.
אמנם אינני בן למשפחת ניצולים, (15 דורות כאן), אבל למרות זאת,
מעולם לא ביקרתי שם ואין לי כוונה לעשות זאת בעתיד.
אני קורא כרגע (כבר שנה) את הביוגראפיה של היטלר, ובוגר את "עלייתו ונפילתו
של הרייך השלישי" ועוד שכאלה, לא מסוגל להיכנס למקום שצליל הרכבות על המסילות
בו מזכיר לי צלילים של טרנספורטים של יהודים למוות.