אז סססאמממ־אמממק על החיזוקים המסחריים האלה על השלטים, וסאאממממ־אמממק על החיבוקים הווירטואליים שנשלחים מכל עבר ושהומצאו על ידי אולמרט במלחמת לבנון השניה, שעצם המחשבה להיות מחובקת על ידו גורמת לי להזיע ולא מהתרגשות, הדימוי הראשון שעולה לי לי כשאני חושבת עליו מחבק הוא לטאת ענק עם אצבעות דביקות שמצמידה אותי לעורה הקר והשקוף, בררררר.
השלטים והחיבוקים לא גורמים לי להרגיש חזקה, אני בכל מקרה מרגישה כמו גוש חרדה עם הרפס (שהתחיל חצי שעה אחרי הבום הראשון ומאז מתחדש עם כל אזעקה ובום נוספים, דמיט). נראה לי שהם בעיקר גורמים למחבקים ולאלה שמשלמים על השלטים להרגיש יותר טוב עם עצמם. או להוציא מזה איזה רווח תדמיתי. טפי.
ועוד לא אמרתי כלום על הקמפיין "הדרום שלי" של "רשת" עם אייל גולן. רבאק. אני לא כזאת מטומטמת. מה חשבתם לעצמכם כשצילמתם את החרפה הזאת? תמשיכו לשדר את החרפּוֹת הרגילות ותעזבו אותי בשקט.
ותנובה ושופרסל שבמסווה של עזרה ליושבים במקלטים מקבלות חשיפה טלוויזיונית שלא חלמו עליה, כולל קלוז־אפים מטורפים על הלוגו (במקלט, במקלט). מה זה זה? ככה אתם מעריכים את האינטליגנציה של הצופים?
סליחה, אבל - בבקשה לא על חשבוני. אל תשלחו לי חיבוקים ואל תחזקו אותי בשלטים.
נדמה לי שקצרה היד מלהושיע כרגע, וזה המצב, ותיאלצו לחיות עם זה.
|