| הבעיה היא שמטרת האויב היא הכל או לא כלום, טקטיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם הרצון שלנו לשלום. מאחר ובמקרה זה אנו תמיד נפסיד אלא אם כן ננקוט גם אנו בטקטיקה של הכל או לא כלום.
ללכת על כל הקופה זה המוטו שלהם, כאשר אנו טועים שוב ושוב ומחפשים את האור בקצה המנהרה.
לפי הכרתם ודרך פעילותם, כל פעולה שלנו יכולה להיות עילה לפתיחה מחדש של מעשה איבה. לכן, עד אשר לא שבעו הם ימשיכו במשא ומתן כדי להחליש אותנו לקראת מכת המוות הסופית שצריכה להגיעה מיד לאחר סיום המשא ומתן.
יש פתרון והוא להערכתי אפילו פשוט יותר. כדי לפתור את הבעיה יש לגשת בהיפוך מסוים. ראשית, יש להגדיר באופן חד משמעי את כל אותם שטחים שאינם שנויים במחלוקת.
כלומר, על הצד השני להתחייב שלא לדרוש שטחים שאינם יכולים להיות שלו. זהו המבחן האמיתי של המשא ומתן. אם על שטחים שלכאורה אין עליהם מחלוקת יש מחלוקת אזי כוונת האוייב היא לקחת את הכל. ברגע זה, האוייב צריך להפסיד בגדול, זאת אומרת, הוא יוכרז כאוייב ונלחם בו עד לכניעתו. כי האויב לא יעצור אלא בכניעה מוחלטת שלנו.
מאידך, אם אין מחלוקת, את אותם שטחים שאין עליהם מחלוקת יש לעגן בהסכם בינלאומי שקובע כי אין לאף אחד אחר מלבד העם היהודי, כל חזקה על שטחים מסוימים אלו. ברגע שאנו מעגנים את גבולות המדינה בהתאם לחוק הבינלאומי, יוותרו כל אותם שטחים השנויים במחלוקת.
כאן, יש לנקוט בצעד ביניים נוסף, לתת זכות הגדרה עצמית לכל תושב שחי בשטחים שאין עליהם מחלוקת. על התושב להחליט האם הוא שייך או לא שייך, זאת הוא עושה בעזרת הצהרה שהוא ישראלי או לא ישראלי.
מטרת זכות זו היא כפולה, ראשית להפסיק עם ההגדרה המצחיקה של ערבי-ישראלי או ערבי-פלשתינאי-ישראלי. על פי הצהרה של הגדרה עצמית חדשה זו אפשר להיות ישראלי-יהודי, ישראלי-מוסלמי, ישראלי-דרוזי, ישראלי-נוצרי או ישראלי-אתאיסט. לא יוכלו יותר להנות משני עולמות, המונח ערבי פשוט סותר את המונח ישראלי.
המטרה השניה של ההצהרה היא לקבוע את התרבות השלטת בארץ שאינה שנויה במחלוקת, התרבות תסוב סביב העברית בלבד לא יהיו שתי שפות רשמיות, רק שפה רשמית אחד עברית, אדם שירצה שפה אחרת ילמד בזמנו הפנוי ועל חשבונו כל שפה אחרת שירצה.
ברגע שאדם מגדיר עצמו כלא ישראלי, יש לו את החסד להמשיך לגור כאן, לצבור עושר, לעבוד ולחיות כאחד האדם. ההבדל בינו לבין ישראלי הוא זכות הבחירה לפרלמנט, הוא הופך להיות תושב שגר כאן שאינו זכאי לתנאים והטבות של אזרח.
לאחר שהגדרנו הן את הטריטוריה הלא שנויה במחלוקת והגדרנו את תושביה ואזרחיה, כעת יש לגשת לפתרון הכואב יותר.
על הפתרון להיות מקובל על כל העם היהודי, זאת נעשה ע"י משאל עם של העם היהודי דרך מוסדותיו.
הפתרון נעוץ דווקא בשיטתו של אברהם אבינו במקרה שלו עם לוט. לאחר שנקבעו הגבולות אותם אי אפשר לדרוש נשארו הגבולות שאותם ניתן לדרוש, אזיי נבקש מהפלישתינים לדרוש מה שהם רוצים.
הם כמובן יבקשו את הכל, אולם בכל מקרה יש משא ומתן וכולם יודעים שאף אחד לא מקבל במשא ומתן מבלי לוותר על משהו אחר.
לכן, הם יעשו את החושבים שלהם כדי להתוות את אותם הדברים דרך סדר עדיפות מסוים בו הם יצטרכו לוותר על דרישות מסויימות. בהתאם לכך, נוכל להבין קודם כל מה הדרישות המהותיות שלהם שעליהם אין הם יכולים מול דרישות שעליהם אין הם רוצים. ברגע זה, לא צריך לחשוש משום דבר, וצריך לדרוש בחזרה דברים שעליהם אין אנו יכולים לוותר מול דברים שאין אנו רוצים לוותר.
כך, לאחר שנשרטט את כל אותם דרישות על פי קריטריון זה, נוכל להתפשר איתם על כל אותם דרישות שאנו והם לא רוצים לוותר.
שיטה זו, היא למעשה הפוכה לכל דרך שנקטו קודם. עד היום, הישראלים שאלו בעזרתה האדיבה של התקשורת האם ערפאת יקבל את זה או לא. בשיטה כזו בלבד, נכניס אותם לתוך מערבולת הדילמה האמיתית.
יתרה מזו, עליהם להבין כי כל מה שיקבלו יעלה להם. לכן מחירון כזה הכרחי ואפשרי אך ורק עם נבצע את הדברים על פי המוזכר לעיל.
לא יתכן מצב בו האויב נותן מילה ריקה מתוכן עבורו, ומקבל הכל. זוהי שיטה נפסדת הגורמת למצב שאנו נמצאים בו היום. רק כשעולה מעריכים יותר. העלות צריכה להיות במקומות כואבים, כך הויתור יהיה מקובל יותר על שני הצדדים. |