שמונה בערב, בתוך המלחמה
כשאנשי המגזין "ארץ אחרת" החליטו להרים דיון בנושא "מה מחזק אותנו ומה מחליש אותנו", הם לא שיערו שהעיתוי שלו (יום שלישי האחרון, 6.1) ייפול על נסיבות כ"כ מתאימות. הם בכלל קבעו אותו לרגל י' בטבת - יום תחילת המצור על ירושלים. והנה, ללא תכנון, חבורת הדוברים שכונסה בבית דניאל שבצפון העיר מצאה את עצמה נדרשת לעסוק בנושא הזה מכיוון אחר. מצור - אולי כן. אבל על עזה, לא על ירושלים. גם שאלת ה"מה מחזק אותנו ומה מחליש אותנו" נראתה כאילו כוונה במיוחד לימי מלחמה כאלה, בהם לצד הקונצנזוס הרחב למדי נשמעים גם קולות אחרים (הפגנת ה-15,000), וקולות שגוערים בקולות האחרים וטוענים נגדם שהם מחלישים אותנו.
על הבמה ישבו חמישה אנשים: - במבי שלג. עורכת "ארץ אחרת". - פרופ' נסים קלדרון. איש יקר, שכבר כתבתי עליו כאן פעם-פעמיים. אביר תרבות, הומניסט. - יאיר שלג. עיתונאי, פובליציסט וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה (וגם בעלה של במבי שלג). - הרב גלעד קריב. רב רפורמי ועורך דין. - ו... ברי סחרוף. כן, המוסיקאי. בין אנשי האקדמיה והרוח האלה גם הוא כאן, הרוקר. ממשיך בשיתוף פעולה עם מפעלות "ארץ אחרת" ומצטרף ליושבים על הבמה, בתקווה שימצא את מקומו עליה. "אתה הולך לנגן כאן?", אני שואל אותו לפני שהאירוע מתחיל. "אני מקווה שאני בעיקר אנגן כאן", הוא מודה, חושף שוב את אופיו הביישני. כן, ביישני. אל תטעו ברוקריות הנסיכותית של סחרוף. מדובר באדם צנוע, עניו, ביישן ונבוך בקלות. נכון, הוא יכול לקרוע את הבמה של הבארבי מול 1,000 איש שעומדים על הרגליים. אבל סביר להניח שאם תחמיאו לו על זה, תזכו לקבל ממנו חיוך נבוך. כנראה שהוא לא מרגיש שדיון מהסוג שיתקיים כאן תפור ממש על מידותיו, אבל סחרוף הוא לא בן-אדם שיודע להגיד "לא". לכן יכתת את רגליו בין אין ספור הופעות התרמה ויעשה טוב למי שמבקש, גם אם זה לא הכי מסתדר בלו"ז, ולכן גם יענה בחיוב להשתתף בדיון הזה, אותו מארגן המגזין שסחרוף כ"כ מעריך. "זה עיתון מרתק", הוא אומר. "אתה מדפדף בו ופשוט אין אפס. הכל ראוי לקריאה".
* * *
את הדיון פותחת במבי שלג במספר מילים קצרות: "מה שמחזק אותנו זה ההתמודדות עם המציאות. מה שמחליש אותנו זה חוסר התמודדות עם המציאות. מה שיחזק אותנו בתור חברה זה שנתחיל לקחת אחריות על המציאות", היא קובעת, ומציינת ש"ישראל היא קואליציה של פנטזיות", ושמוטב שנזנח אותן לטובת אותה התמודדות מיוחלת עם המציאות.
אחריה מדבר פרופ' קלדרון, ואומר דברים אמיצים מאוד, לטעמי. כמי שרואה בעצמו (כלומר: בעצמי) איש שמאל (בהנחה שיש עדיין בכלל מושג כזה. לשיטתי, מושגי ה"שמאל" וה"ימין" קרסו כמעט לחלוטין כשאריק שרון הימני ביצע את תהליך ההתנתקות, אקט שנמצא שמאלה מהמצע של חד"ש), אבל אחד שאינו דוגמטי ואוטומטי, ולכן גם אינו פוסל בצורה גורפת פעולות צבאיות (כמו זו המתרחשת כעת בעזה), אני מוצא את עצמי מתחבר מאוד לדברים האלו שאומר קלדרון:
"ירי על אזרחים הוא דבר בלתי נסלח. חולשת האזרחים חסרי הישע מול מתקפות טילים מחייב אותנו לחרוג מן הדרישה לשלום ולהחליט שיש מלחמה מוצדקת. זה רגע בו צריך להחליט בין מסגרת המחשבה שבה אתה חושב שנים לבין הנתונים הספציפיים של אותו הרגע. מה שקורה לי בעיתות משבר - אני נכנס לתהליך בו אני לא הולך לישון, וקורא את כל מה שאני יכול על הנושא (במקרה הזה: מלחמה). זאת כדי לדעת איזו עמדה לנקוט בבוקר. מה עושה לי עובדה א' או עובדה ב', או הרג של 20 ילדים או פגיעה בעוד עיר בדרום".
"שנים רבות אני שייך למחנה השלום. 40 שנה אני חי בהרגשה שישראל מקדמת את הכיבוש, וזה מאוד מחליש אותנו ומחליש כל טענה שנטען לגבי הקשר הכיבוש. שנים שאני חי בהרגשה שההתנתקות היתה טעות, כי היא הפרידה בין עזה לגדה. זה דומה למצב בו הבריטים לא היו עוזבים את הארץ, אלא רק את רעננה. זה היה הופך את רעננה לבסיס של הלח"י, לא של ההגנה - כי רק אגרסיביות עובדת".
"הצעת הפסקת האש הצרפתית היא רגע קובע. היא מעמידה שאלה קריטית: מהי מטרת המלחמה? אם היא הפסקת ירי על אזרחים - אני בעד. אם היא השמדת החמאס - אני נגד. ההבהרה של מטרת המלחמה כהפסקת אש בלבד היא קריטית. כשהממשלה לא קיבלה אותה - זה החליש. כי עמימות מחלישה. איפה השכל? איפה הצדק? איפה החרדה לשריטה?"
מימין לשמאל: במבי שלג, יאיר שלג, פרופ' נסים קלדרון, ברי סחרוף. הכסא הריק: הרב גלעד קריב
אחרי דבריו הנבונים של קלדרון, מדבר יאיר שלג. או יותר מדויק: לא מדבר, קורא. את החלק הזה שלו בערב הוא מעדיף לקיים בקריאה מהירה מדף, מה שיוצר נאום ולא שיחה, שיעמום ולא עניין. גם הדברים עצמם לא חורגים מקלישאות בנאליות שאפשר למצוא לרוב באין ספור טורי פובליציסטיקה: "מדיניות נכונה נקבעת לפי היכולת לשאול את השאלות הנכונות. יכולת ההתרעה הישראלית היא תנאי הכרחי להישרדות במרחב, אבל לא מספיק. מדיניות יונית בלבד או מדיניות מיליטנטית בלבד לא יעבדו. כל סיבוב בו ישראל מנצחת מגביר את הסיכוי לסיבוב הבא, שכן הוא יוצר את הרצון לנקום את ההשפלה".
הרב גלעד קריב, הוא הראשון שמחבר את תאריך האירוע (י' בטבת) לדיון האקטואלי: "עד כמה מושג המצור רלוונטי ואקטואלי לחיינו?
והקישור הזה, בין הדתי, לפוליטי לתרבותי - הוא האות של ברי סחרוף להיכנס לתמונה. עד אז הוא ישב שם על הבמה ועשה רושם קצת נבוך, קצת מחפש את עצמו. אמנם ביניהם הוא הספיק כבר לנגן שיר אחד, "רואים שלא רואים" המצוין, מתוך אלבומו (הלא פחות מצוין) - "האחר". לא במקרה הוא שר כאן דווקא את השיר הזה (שיצא במהלך האינתיפאדה השניה). מילותיו מתאימות למצב הנוכחי:
אלו הימים לילות של שימורים ...... ואלו הימים הלב על מנעולים ..... שלי שלא שלך, שלך שלא שלי
[ את הביצוע אפשר לראות פה ]
אבל עד עכשיו ברי לא דיבר. כשהרב קריב מסיים את דבריו בנושא התרבות, מגיעה שעתו להוסיף לדיון קורטוב משלו: "אני מסכים בעניין הדלדלות הרוח. אחד הדברים שממש מחלישים אותנו זה הבחירה של המדינה להיות חלק מהעולם המערבי, בכל דבר, ולא משנה מה הוא מציע.
במבי שלג ממשיכה את הנקודה של סחרוף: "הבעיה הגדולה של החברה הישראלית היא האליטות שלה. מי שמכונה "אליטה ישראלית" מאוהב במערב. הצורה הקלה בה כל ערך מערבי לא עובר כל מסננת, והופך פה לערך מוחלט היא דבר בעייתי. אנחנו גם לא נותנים את הדעת על דרך התנהלות התקשורת. לא מאפשרים לתקשורת לנהל דיון רציני על סוגיות רציניות. איפה מתקיים בתקשורת, למשל, דיון על עתיד הפקולטות בארץ? [ מה שמתחבר לפוסט אחר שכתבתי לאחרונה - זה על הסרט "שיטת השקשוקה" ]
"צריך לחזור לחשוב מי שולט בחברה הישראלית. האם אנחנו לא עוברים סוג של שטיפת מוח שגורם לנו לא לשלוט בחיים שלנו? יש ברית סודית בין קיצוניות לרייטינג. אם אגיד משהו פסיכי - אהיה בחדשות של ערוץ 2. דרך זה מקבלים פנים מעוותות של החברה, וכך אנחנו חושבים שהחברה שלנו היא הרבה יותר גרועה ממה שהיא באמת.
לקראת סיום, פרופ' קלדרון נושא נאום חוצב להבות, שמקשר במיומנות בין המציאות לבין ביטויי התרבות שלה. "מה שצריך זו דרך", הוא מסביר, ומדגים את חשיבות הדרך בעזרת יצירות ספרות ושירה, מ"ימי ציקלג" הקדום של ס.יזהר ועד "אישה בורחת מבשורה" העדכני של דויד גרוסמן. גם קלדרון מתחבר לדבריו של סחרוף על הצורך לאחוז בתרבות ראויה יותר ולהחיות אותה, ומביא לדוגמה את הביצוע של סחרוף ל"עוד חוזר הניגון", שגאל את השיר הזה מספרי הלימוד והעביר אותו לבמות הרוק ולליבם של אלפי צעירים, שעכשיו בזכות ברי יודעים את מילותיו של שיר אלתרמני בעל פה (והם בכלל לא ידעו שהם כאלה...).
ובאמת, גם היום סחרוף לא זונח את תחושת המחויבות התרבותית שלו. הוא ורע מוכיח מסיימים בימים אלה את העבודה על אלבום משירי שלמה אבן-גבירול, אותם הלחינו השניים. כך שאפשר לקוות ולצפות שאותם אלפים ששרים איתו בהופעות כל מילה מ"עוד חוזר הניגון" ("כשברי שר את 'עוד חוזר הניגון' הוא חוזר על הביטוי 'עובר אורח' חמש פעמים רצוף!", מדגיש קלדרון), ידעו בקרוב גם לשיר את "מי זאת", או אולי את "ואת יונה".
ברי שולף את הגיטרה כדי לתת את הגנרד פינאלה לערב המעניין הזה - ביצוע ל"עוד חוזר הניגון" (אותו תוכלו לראות בראש הפוסט הזה, באיכות קקמייקה, הודות למצלמפון העלוב שלי). יש משהו מיוחד בלראות אותו מבצע את השיר הזה בזירה שונה כ"כ מזו בה אני בד"כ מורגל לראות אותו. שונה, ומעניין.
 כמה רוקר - ככה ביישן. ברי סחרוף
טעון בכל הדברים ששמעתי באותו הערב, אני יוצא לרחוב עם מחשבה פילוסופית משהו: מי, לעזאזל, קורא לבת שלו "במבי"??
* * *
תוספת קטנה בהקשר מסוים לדבריו המצוטטים (הראשונים) של פרופ' קלדרון: במאמר שמתפרסם היום ב"7 לילות", כותב דן בורנשטיין:
"אם יש תכונה שמבדילה אנשי רוח משאר האנשים, הרי שזו עצמאות מחשבתית אמיתית. רק בזכות האומץ לחשוב אחרת, לגמרי לבד וללא תכתיבים חברתיים, איש הרוח מסוגל לומר בלי פחד את האמת כפי שהוא מבין אותה ולפקוח את עיניהם של אחרים. אבל מה קורה כשבפני הציבור מופיע שוב ושוב, ודווקא בשם האמנים ואנשי הרוח, גוש אחיד שמשמיע דעה ידועה מראש ולעולם לא משנה אותה?"
"כל עוד אנשי הרוח מקבלים - במעשה או במחדל - את תדמיתם כבעלי חשיבה קולקטיבית וצפויה, אין עוד בסיס לתביעתם להקשיב באופן מיוחד דווקא לדעתם. הבעיה היא לא בדעה עצמה, שהיא לגיטימית ומכובדת, אלא באחידותה המטרידה ובמיעוטם של אנשי הרוח שנוקטים בגלוי עמדה עצמאית ונועזת שלא עולה איתה בקנה אחד. וכשאיש רוח חושב בקופי-פייסט, הוא מאבד את זהותו האינטלקטואלית הייחודית ומצטרף לשורות החובבנים הרגילים, אלה שמפגינים נחרצות וביטחון עצמי מופרזים יותר בנושא נתון, ככל שהם מבינים בו פחות".
* * *
ועוד משהו מעיתוני הסופ"ש: כאתאיסט מושבע, נהנתי מאוד לקרוא את תשובותיו של ירון לונדון במדור "אלוהים שלי" ב"סופשבוע" של מעריב. כן ירבו. |