כותרות TheMarker >
    ';

    טרנספורמציה

    איך מתרחש שינוי? הרבה הרהורים, מחשבות, תובנות, החלפת רעיונות. חלק גדול מהתהליך מתועד כאן, אם תעקבו, אולי תוכלו למצוא את הרגעים בהם זה מתרחש. הכתיבה היא הדרך שלי לעבד חלק מהדברים. אשמח לתגובות, רעיונות, הערות והארות מקוראים ושווים.

    הדרמה של הילדה המחוננת

    11 תגובות   יום שישי , 9/1/09, 16:56

     ניסיון ראשון בכתיבת סיפור קצר, אודה לכם על תגובות / הערות/ הארות.

     הסיפור נכתב בהשראת מ. היקר (אני מניחה שאפשר לקרוא לו מורה רוחני) 

     ומ. המתוקה (תלמידה שנגעה בי), ומוקדש להם באהבה.

     

    זה היה ברור שיבחרו בה. היא יודעת לקרוא עוד מהגן, שוטף ובקול רם וצלול, לא היה בה פחד.

    אין לה בעיה לעמוד ולהקריא מהדף, היא אפילו נהנית מזה.

    עדיין לא כל כך מבינה למה פתאום, בערך חודש לאחר שהתחילה את כיתה א', המורה לא נותנת לה לדבר יותר בכיתה. גם אם היא היחידה שמצביעה. זה לא שהיא כל כך חכמה, זה פשוט שהשאלות נורא קלות. המורה פוטרת אותה ואומרת- "אה, טוב, אבל את, אנחנו יודעים שאת יודעת". והיא, לא מבינה, מורידה את היד המורמת, מבוישת, שותקת. לפעמים גם קולטת בזווית העין את מבטי הילדים - מגחכים, מקנאים. לפעמים המבטים שלהם משתקים אותה. מפחידים אותה.

    אבל אתמול היה יום מיוחד. בחרו אותה מכולם. כל מסיימי כיתות ח' ובני משפחותיהם, צוות בית הספר, העירייה, וגם היא. מסיימת כיתה א', בת שבע, עומדת על הבמה הגדולה מול כמה מאות אנשים ומקריאה. כמעט בע"פ למדה הכול, זה לא היה לה קשה. מוחאים לה כפיים והיא יורדת מהבמה. חוזרת לשבת ליד אמא ואבא.היא שמחה על אור הזרקורים הזה, עושה לה נעים. עכשיו כולם סביבה, ואימא ואבא אוחזים בידה, מנופחים מגאווה. כל כך גאים ושמחים. איזה נחמד. טוב, עכשיו הביתה, לא?

    אמא ואבא עסוקים. לוחצים ידיים, מדברים עם כל מיני אנשים, כל הזמן מצביעים עליה. תכירי, זה ... והיא מחייכת, כי ככה צריך. אבל היא רוצה כבר ללכת הביתה. היא כבר לא יודעת אם לוחצים לה ידיים בגלל משהו שעשתה, שקשור אליה, או בגלל אמא ואבא. אם החזה המתוח מגאווה שלהם עכשיו הוא בגלל משהו שקשור אליה בכלל. נו, באמת, היא רק עמדה והקריאה, זה באמת היה קלי קלות. מה עכשיו כל הבלגן הזה מסביב? ולמה היא צריכה ללחוץ ידיים ולחייך לאנשים שהיא לא מכירה? למה אמא ואבא לא מדברים איתה? לא מסבירים לה כלום? הם מדברים עם כל האנשים האחרים, הזרים, שהיא לא מכירה. הרי כבר אמרה שהיא רוצה ללכת הביתה. מפחידים אותה כל האנשים הזרים האלה.

    "הי, אני כאן. אמא ואבא. אני כאן, בואו נלך הביתה". היא קוראת וקוראת להם, אבל נראה שהקול לא יוצא החוצה. מה קורה? הם לא שומעים.

    ולאט לאט, בלי שהיא ממש שמה לב, היא צופה בהם כמו דרך זכוכית. מסתכלת על עצמה מחייכת יפה לאנשים, ולוחצת ידיים. אבל היא עצמה, כאן בפנים, מאחורי פעמון הזכוכית. כאן לא יוכלו לפגוע בה. שמורה ומוגנת, אף אחד לא יכול לגעת בה כאן. לא יוכלו לגעת במה שהיא באמת. יראו אותה רק מבחוץ, ולא ידעו מה בפנים. ככה הכי טוב."הי, אני כאן, הלו? מישהו שומע? " אבל גם אף אחד לא רואה אותה כאן, אף אחד לא שומע.

    למחרת, בבית הספר, ילדה בת שבע, בסוף כיתה א', ניגשת לברזיה לשתות.

    ילדים מכיתה ח' ניגשים אליה, מחייכים. "זו היית את אתמול?" היא מסתכלת לצדדים. מאיפה הם מכירים אותה? "כל הכבוד לך", הם אומרים. היא מחייכת במבוכה. לא יודעת מה לומר. הילדים בכיתה שלה מסתכלים עליה, בוחנים את תשומת הלב שהיא מקבלת מתלמידי הכיתה הגבוהה. שואלים על מה ולמה. היא לא יודעת מה לומר.היא לא רוצה את אור הזרקורים הזה עכשיו. הוא מכאיב לה בעיניים, מכאיב לה בפנים, מכווץ אותה, כמעט מאיין אותה. לא רוצה. לא רוצה שוב להעלם מאחורי הזכוכית ללא קול.

    היא מחליטה. היא תעלים את זה. הכי פשוט. תבטל את זה. כאילו זה לא ממש היה. "זה סתם... הקראתי משהו בטקס סיום שלהם. זה היה סתם. לא משהו רציני." מהר, מהר, לבטל, למחוק, להעלים, שלא ירגישו, שלא יסתכלו. להסיט את הזרקור ממנה.

    לחזור להיות כמו כולם. פשוטה, אחת מכולם. כזו שלא מאיימת על אף אחד. שלא צריכה ללחוץ ידיים ולחייך למי שהיא לא מכירה. אחת שרואים אותה. ששומעים אותה. שלא צריכה להתחבא.

    היא מכבה את הניצוץ. כדי להיות קצת כמו כולם, להרגיש קצת שייכת. לא לאיים על אף אחד, גם לא על עצמה. פשוטה ורגילה לגמרי. שלא יתפסו אותה חס וחלילה בשמץ של ייחוד. אחרת מיד תאלץ לחזור להביט על העולם מהצד.

    לפעמים היא מעזה שוב. חושבת לעצמה, שאולי הפעם, אם תעז שוב ותהיה מספיק טובה, תצליח סוף סוף לצאת מאחורי הזכוכית ולהיות בחוץ, איפה שכולם חיים. אבל בכל פעם, אחרי שמוחאים כפיים, ומתפעלים ואומרים כמה היא מוכשרת, היא לא יודעת מה לעשות עם כל זה, לא מצליחה.

    חוזרת אחר כבוד, אל מאחורי הזכוכית. שם היא עצמה בטוחה. מישהי אחרת תחייך במקומה ותודה בחביבות.

    היא יודעת, שבפעם הבאה, היא שוב תנסה. היא לא באמת מפסיקה לרצות לחיות בצד השני של הזכוכית.

    להראות לעולם מה שהיא, מי שהיא.

    אולי פעם תצליח.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/5/10 16:18:

      צטט: Choco Li 2010-05-08 12:36:41

      לקחת אותי אחורה בדיוק למקום שבו הכל התחיל, כאילו היית שם בעצמך.

      והזכוכית הזו..

      לפעמים יעברו שנים רבות עד שתרגיש כמה שה'הגנה' הזו חונקת ומיותרת

      ותרצה לשבור אותה לרסיסים,

      תודה יקירה. המון תודה.  מחבקת.

       

      הייתי שם בעצמי, בצורה מסויימת, מתוך זה יכולתי לכתוב את זה.

      שמחה שהצלחתי להתחבר אליך, וחיבוק חזק חזרה. 

        8/5/10 12:36:

      לקחת אותי אחורה בדיוק למקום שבו הכל התחיל, כאילו היית שם בעצמך.

      והזכוכית הזו..

      לפעמים יעברו שנים רבות עד שתרגיש כמה שה'הגנה' הזו חונקת ומיותרת

      ותרצה לשבור אותה לרסיסים,

      תודה יקירה. המון תודה.  מחבקת.

        29/11/09 10:48:

      צטט: ריקוד חופשי 2009-11-21 20:08:02

      זה סיפור, זה לא עלי...

      ובלי לאיים! אני אעז מה שארצה קריצה

      זה לא פשוט להיות אחרת, ועל זה הסיפור.

      כיף שביקרת, גידון

       

       

      הרצון העז של מחנכים לעצב את רוחו ועתידו של הילד על פי מוסכמות חברתיות הוא בעצם מעילה באחריותנו, לאפשר לילד התפתחות על פי כישוריו ויכולותיו הטבעיות.

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1344109

        27/11/09 09:50:


      רק עכשיו גיליתי את הסיפור שכתבת. ריגשת אותי. תודה!

       

       

        * 

        21/11/09 20:08:

      זה סיפור, זה לא עלי...

      ובלי לאיים! אני אעז מה שארצה קריצה

      זה לא פשוט להיות אחרת, ועל זה הסיפור.

      כיף שביקרת, גידון

        21/11/09 19:08:

      שלא תעיזי לכבות את הניצוץ,

      שלא תעיזי אפילו לרצות להיות כמו כולם

      למרות שאני מבין את המקום הזה,

      את אנושית מאד גם איתו,  עם הניצוץ הזה.

      ושלא תעחזי לכבות אותו - שלא תעיזי !
      (ואגב,  אני יודע שלא.)

        1/3/09 21:05:

      הי,

      באתי לבקר ((-:

      את יודעת, למרות התובנה הקואצ'רית בסוף, הסיפור שלה מעיק ומטריד. הפעמון מאיים ומחניק

       

      לילדה בת שבע לא יכולה להיות נחמה מאמרות שפר זניות..

       

      ואני מצאתי את עצמי מרחמת עליה ,על המקום המנותק שבו היא חיה.

       

      כתבת אותה יפה.

       

      עצוב.

       

      מאחלת שזה לא יהיה הניסיון האחרון בפרוזה...

       

      תמר

       

       

        15/1/09 22:42:

      צטט: g88gle 2009-01-14 16:46:04

      היא אחרת. מיוחדת.

      אם רק תרשה לעצמה.

       

      לא משנה איך זה כתוב, אם זו התובנה.

      אין ספק שזו תובנה חשובה ביותר ולא פשוטה,

      אבל הדרך לשם, חשובה גם היא.

      תודה על הדגשת התובנה

       

        15/1/09 22:32:

      צטט: עדי סף 2009-01-14 16:32:54


      מוכר.

       

      תודה

       ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר...

      זה רק מפני שעוד אותו חלום נשאר.

      מעט שכוח, פחות בטוח, אולי,

      אבל השיר הזה עוד נשאר ונזכר.

       

      תודה שביקרת עדי, ונזכרת.

        14/1/09 16:46:

      היא אחרת. מיוחדת.

      אם רק תרשה לעצמה.

       

      לא משנה איך זה כתוב, אם זו התובנה.

        14/1/09 16:32:


      מוכר.

       

      תודה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ריקוד חופשי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין