אכן , קלישאה. נורא מוזר לי . בסך הכל היינו יחד בקושי חודש. עברו שבועיים מאז שזרקת אותי. אבל את עדיין שם , כלומר, כאן בראש שלי. היו ימים שחשבתי שעברת לי. אבל לפני יומיים יצאתי עם בחורה חדשה, דווקא שווה אבל זה רק החזיר את המחשבות עליך בגדול.

לא אני לא רוצה לחזור אליך . לא היה כיף ביחד . היה סבל. אבל התאהבתי בסבל הזה. העצב בעיניים שלך הרס אותי. חשבתי שאני יכול לרפות אותך. אבל זה לא אני.

אהבתי להיות כל הזמן עסוק במחשבות עליך, שהיו בעיקר מטרידות ולא חיוביות.

חרדות, מחשבות רעות , חלומות רעים . אבל הדמות שלך עדיין איתי. `הרבה בדימיון מעט בחיים`.

את גרה מטר ממני וכל פעם שאני יוצא אני תוהה אולי אני אפגוש אותך. ואני רוצה לא רוצה. גם אם ניפגש אני לא יודע מה אני אגיד לך. אין לי מה לומר לך. אני משכנע את עצמי שאם הייתי רוצה הייתי כבר מנסה , אבל אני לא מעז להתקשר. אולי את תתקשרי?

אולי את כל כך חשובה כי עוררת את הלב שלי אחרי כל כך הרבה שנים. הכאב שאני זוכר שדומה לזה זה רק האהבה הראשונה שנטשה אותי. לא ידעתי שזה עוד קיים בי והנה כמה בקלות זה שוב התעורר.

אז אני רוצה להגיד לך תודה , למרות שהכאבת לי , לימדת אותי שיש עולם שלם של רגשות שקיים בי ומשתגע לפרוץ החוצה.

אני תמיד אומר שעדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל.

נראה לי שאני לא אכתוב פה יותר , לפחות כך אני מקווה, שהכאב והזכרון יטשטש יעבור ואוכל להמשיך את חיי.

אני די בטוח שאני לא אשכח אותך. מאחל לך המון אושר ובריאות ושתצאי מהעצב הזה שאת מחזיקה כל כך חזק. החיים מורכבים אבל הם לא חייבים להיות קשים ומסובכים.