על ציר הזמן, 15 שנה חסר שבוע אחרי החתימה על הסכם אוסלו במדשאה של הנשיא ביל קלינטון, נדמה שראש הממשלה צודק: מעולם לא היינו קרובים כל כך לשלום עם הפלשתינאים. די להזכיר שלפני 13 שנה, חסר חודש, בימים הרגישים ביותר של תהליך אוסלו, ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, שיכנע את המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, בוב דול, להניח על שולחן הסנאט את החוק להעתקת שגרירות ארה"ב לבירת ישראל "המאוחדת". היום, אותו אולמרט מציע לחלק את ירושלים ולהעביר את השכונות הערביות לפלשתין. ואף על פי כן, אם לא יחול שינוי יסודי בקונצפציה של המבוגרים האחראים על המשא ומתן, הילדים הישראלים והפלשתינאים, שלמדו השבוע לקרוא "שלום כיתה א'", ייפגשו בעוד 12 שנה בשדה המערכה, במדינה דו-לאומית, או במשטר אפרטהייד.

על הסרגל, ישראל עשתה כברת דרך ארוכה לקראת הפלשתינאים. למעשה, המשא ומתן על "הסכם המדף" מתנהל בסרגלים מקבילים. המרחק ביניהם הצטמצם אמנם, אך כידוע, קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. כשאין הסכמה בין מנהלי המשא ומתן על נקודת המוצא של המשא ומתן, אין סיכוי שהם ימצאו נקודת מפגש. מבחינת אולמרט ויותר מזה - מנקודת ראותה של ציפי לבני - הסכסוך התחיל ביוני 1967. הוויתורים צריכים להתייחס אפוא לגבול שהפריד בין ישראל לשטחים עד למלחמת ששת הימים. מכאן, שהסדר שיפקיד בידי הפלשתינאים 93% מהגדה, בלוויית פיצוי של כמה אחוזים מתוך שטחה הריבוני של ישראל, הוא הצעה נדיבה מאין כמוה. ממש "החלטה בן-גוריונית".



אבו מאזן פתח את המשא ומתן עם אולמרט מאותה נקודה שבה עמד יאסר ערפאת במו"מ עם ברק. נקודת המוצא שלהם היא "הנכבה" - גירושם של הפלשתינאים מאדמתם ב-1947-1948. מבחינתם, "ההחלטה הבן-גוריונית" הראשונה שלהם נעשתה בדצמבר 1988, בהחלטת המועצה הלאומית הפלשתינית. אש"ף המיר אז את המאבק המזוין לשחרור כל האדמות (100% משטחי פלשתינה המנדטורית) במאבק פוליטי להקמת מדינה עצמאית בשטחים שישראל כבשה ב-1967 (22%). "ההחלטה הבן-גורניות" השנייה שלהם התקבלה במארס 2002, כשערפאת אימץ את יוזמת השלום הערבית, כולל הסעיף שמחייב הסכמה ישראלית לכל פתרון של בעיית הפליטים.

ישראל המציאה את המונח "גושי התנחלויות", ניפחה אותם לממדים מפלצתיים, על אפה ועל חמתה של הקהילה הבינלאומית. עכשיו ישראל תובעת שהפלשתינאים יוותרו על השטחים הללו ויסכימו שהגושים יבתרו את מדינתם הזעירה. מבחינתם, כל דונם שהם נדרשים למסור לישראל, בגדה ובמזרח ירושלים, הוא ויתור על כבשת הרש. כדאי להזכיר שכשבנימין נתניהו, בשבתו בלשכת ראש הממשלה, התמקח על היקף הנסיגה בשטחים, על פי הסכם אוסלו ב' ("הפעימות"), הוא שב והכריז שכל אחוז שווה בגודלו לשטח תל אביב.תופעת הקווים המקבילים בולטת במיוחד במו"מ על ירושלים; הוויכוח הפנימי בישראל סביב חלוקת ירושלים על פי קווים אתניים-לאומיים יוצר רושם, שלמען השלום אולמרט (וגם אהוד ברק) מוכנים לבצע חרקירי. המסקנה המתבקשת היא, כביכול, שמן הראוי שהצד הפלשתיני יגמול להם בוויתור מהותי, למשל, בסוגיית הריבונות על הר הבית. מבחינת הפלשתינאים, הוויתור המהותי היה מונח בכיסם של הישראלים קודם לפתיחת שיחות קמפ-דייוויד 2. כבר אז ערפאת הסכים (תמורת פיצוי טריטוריאלי הולם), להשאיר את השכונות היהודיות במזרח ירושלים בריבונות ישראלית. הדרישה לוותר עכשיו על הריבונות בחראם א-שריף זהה מבחינתם לדרישה מישראל למסור את הכותל לשליטת הוואקף.

אולמרט מצפה שכולם, כולל הפלשתינאים, יתפעמו מהקפיצה המרשימה שהוא עשה ממחנה שתי גדות לירדן לוויתור על רובם הגדול של שטחי "יהודה ושומרון". הוא חוזר על חטאי ההתנשאות וחוסר האמפתיה לצורכי השכן, שהכשילו את ברק ותרמו לאסון ספטמבר השחור 2000. עד שההנהגה הישראלית לא תשתחרר מ"באג" הקווים המקבילים, נוסיף להעביר את הסכסוך מדור לדור ולשכנע את עצמנו שאין פרטנר.